כתונת הפסים שנשחתה

נולדנו סמוך ליום העצמאות, השמות הרצל ובלפור ושנת תש"ח תמיד הלכו איתנו לאורך כל הדרך. לקראת חג העצמאות - באנו לפרושׂ סיפורה של אותה כתונת ילדות, כתונת המזרח - ולשרטט נתיב של חיפוש אחר החלום, אחר השבר, אחר החיבור. נולדנו בארץ בבל, שסבא יצחק היה קורא לה 'אם הממלכות' וינקנו חלב אם בעיר בגדד, עיר שאימא נהגה לכנותה 'האימא של כל הערים' (סִית אִל בְּלאד).

חלומם של אבותינו, שנולדו בעירו של אברהם אבינו, היה לשוב לישראל. הם היו בבל מאז חורבן בית ראשון. מה נותר להם מן האור של המזרח? האדם הקדום ראה עצמו עומד מול המזרח, כי משם השמש עלתה. הוא קרא למזרח "קדם", "קדמה" ו"קדים". כאשר ציירוּ מפות בימי קדם, המפות היו ממוזרחות. מי שלא מאמין, יכול עדיין לראות מפות כאלה בבית הספר ללימודי ארץ הקודש שייסד הבישוף גובאט בהר ציון. מוזר לראות שם את ארץ ישראל במפה ממוזרחת נוטה על צדה, כאילו היא שוכבת לישון.

כך ציירו מפות עד המאה ה-19. ולכן כשמישהו איבד כיוון, אמרו עליו שהוא איבד את המזרח, או בלועזית "איבד אוריינטציה". היום, כשהאדם המודרני גילה את הצפון והמפות כולן מוצפנות, אנו אומרים על מי שאיבד את דרכו שהוא "איבד את הצפון".

נודה כבר בראשית הדברים: גם כשהגענו מערבה, שורשינו תמיד נטועים במזרח. הלב מתגעגע אל האדם בימי קדם, איש שלם וזך, שהביט כל בוקר אל המזרח. המבט אל המזרח מייצג תקופה של תום, פשטות ושלווה. העיניים צופיות אל האור של השחרית, האור הבתולי. המבט היה מלא רוחב לב, מלא חסד. אמא הייתה נוהגת לצטט בכל סיטואציה פתגם או מימרה שקיבלה כתורה שבעל פה. היא אמרה: "השמש תמיד נמצאת בצד שלנו". וכך למדנו, שניתן להרוויח מן השמש כל בוקר, כמתנת חסד של העולם. היא הייתה אומרת: "מי שיראה אותי בעין אחת, אראה אותו בשתי עיניים". כך חווינו את המזרח כשאיפה להיטיב.

שלוותו של האדם הקדום הייתה שלווה שלפני הסערה. תמימותו הייתה תמימות שלפני ההשחתה של החיים המודרניים. כאשר באה הסערה של העידן התעשייתי ושל העידן הטכנולוגי ושל עידן המידע - איבדנו את התום, את הפשטות והשלווה. לא פעם אנו מגלים, שאנו מתגעגעים אל המזרח, והגעגועים רק ממחישים לנו, שבעצם איבדנו את הצפון. טעות, חזור: איבדנו את המזרח.

לא פלא שבמרחבי הים התיכון התשובה לברכת "בוקר טוב" היא "בוקר של ורדים" (צבאח אל ו'ארד). אותו ריח נצחי של מי ורדים אינו חולף כל כך מהר. אמא הייתה אומרת: "מי ורדים שנשפכו, ריחם נשאר באוויר". הורינו העניקו לנו בתמימותם את המבט אל המזרח. כבנים נאמנים לעצמם, עינינו אל האור הזורח.

אנו כותבים שירה מגיל נעורים, וברור לנו, שהמסר של השיר הוא קודם כל השיר עצמו. ובכל זאת: היותנו תבנית נוף אבותינו הטמיעה בשירים שכתבנו את המזרח האבוד, את המזרח שאיבדנו. באחד משיריו המוקדמים של הרצל הוא כתב בשירו "במסגרת בתוך הרוחות" ( בספרו "אם נִילָקח מן השקט", 1978 ): "מִמִּזְרָח זָרַח שְׁמִי, וְרוּחִי מִצְּבָעָיו הוֹמִיָּה". התמימות בבתים הראשונים של השיר הולכת ונסדקת. החשש מן הרוחות הזרות מבַקֵע את הבית האחרון של השיר:

"אֲבָל בַּתְּמוּנָה הַכֹּל אָבוּד. הַכֹּל
מַכְחִיל מֵאָז. וּבַצְּבָעִים אֲוִיר אַחֵר
הָרַס. כִּמְעַט וְאֵין
רוֹאִים מַה
מְצֻיָּר. וְאוֹתִי אֵין רוֹאִים
וּבַחוּץ אֵינִי
מוֹצֵא אֶת שְׁמִי בְּתוֹךְ הָרוּחוֹת
וּלְבָד קָשֶׁה לִי לִפְחֹד".

המזרח - עולם שידע להכיר בערכו, באור הפנימי שלו, גם כאשר ניצב מולו עולם מערבי קשוח וקר, שסימן לו את הדרך להתמזג מתוך התבטלות. אנו ירשנו את המזרח כאור פנימי, כאמונה חזקה בעצמיות. וכידוע אור השירה זורח ואינו חולף. בספרו של בלפור "מצב החומר, מצב הרוח" כותב בלפור על אותו אור מקֶדם בשירו "כינור דוד":

"מִקֶּדֶם לָעִיר בָּאָה בִּי רוּחַ
הַשִּׁירָה, מִבַּיִת לַדְּבִיר מִקֹּדֶשׁ הַקָּדָשִׁים
וְהָיִיתִי נוֹבֵעַ מִתּוֹךְ הַבְּעֵרָה.
ואת השיר של בלפור חותמת הזריחה:
וְכָךְ הָרוּחַ הַמְּתוּקָה זְרָמֶיהָ שׁוֹלַחַת
עַד שֶׁיַּעֲלֶה בְּעִיר דָּוִד עַמּוּד הַשַּׁחַר".
.
בתוך העולם המערבי, הטכנולוגי, השכלתן עד אימה, עדיין מנשבת רוח מזרחית, רוח מתוקה, משב אוויר קסום שמסמן הרמוניה: המזרח יודע את ערכו, מוכן לבריאה עצמית מחדש, מוכן לקבל, מוכן להעניק, יודע שבחיים ביחד יש סיכוי לניצחון הדדי, לא של צד אחד בלבד. המזרח מבקש יותר צדק, יותר חום, יותר קשר- ואין לבו לחברה מתועשת מדי, קרה מדי, צרכנית מדי.

את תחושת הגלות במולדת שורר בלפור בשיר שלו "גלות" (מתוך "ואז בקץ היוחסין", 1987). השיר מופיע היום בתוכנית הלימודים כשיר חובה לבגרות:

סָבִי הָיוּ לוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שְקוּפִים
וְרָקְמָה לוֹ אִמּו בְּדַש הַכֻּתֹּנֶת
הַתְּכֻלָה פַּסֵּי זָהָב יָפִים
וְחָקְקָה לוֹ אֶת שְמו בְּעֹנֶג
בְּאוֹתִיוֹת שֶל כֶּסֶף, אוֹר מְזֻקָּק.
סַבָּא שֶלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.

וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר
מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר.
עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת
וְלֹא הָיְתָה
לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת.
ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ
וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו
וְנִשְחַת הַכֶּסֶף
וְנִשְחַט הַזָּהָב.
וּבַשְוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו
בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב
לְשוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב.

סַבָּא שֶלִּי מֶלֶךְ עָצוּב.
נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת.
וְכַאֲשֶר גָּלָה אֶל אֶרֶץ
נִשְחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְׁחָת הוֹדוֹ.
רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת
טַלִּית שֶקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָּה
חֲקוּקָה תְּכֵלֶת אוֹֹתִיּוֹת שֶל קְדֻשָּה.

וְלְאֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת
פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק.
סַבָּא שֶלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.

הורינו הביאו עמם מילדותם ליד נהר החידקל מחשבות ושאיפות וסולם ערכים - ולא חדלו מלחנך לאורם. הם ידעו, שהחיים ביחד וההתמזגות עם רוחות אחרות אינם קלים. שכּל זה יוצר מצב חדש. כשהיינו ילדים, למדנו את המורשת היהודית משני הסבים. סבא מורד חקק נהג לספר לנו סיפורי עם, שעברו בעל פה, והוא נהג לומר, ששמע אותם מהמורה שלו עזרא מועלם. סבא יצחק חבשה (אביה של אמנו סעידה) היה קורא לנו דברים מן הכתב ולא מספר בעל פה. ינקנו ממנו סיפורים מ"עושה פלא" (של הרב שבתי פרחי) או משל מתוך הספר "משל ונמשל" (של הרב יוסף חיים מבגדד). כך הייתה עבורנו שפת המקורות לשפת אם...ובין השורות העשירו אותנו בספרות ההיכלות, בתורת סוד.

עם המזוודות האלה הגענו בילדותנו אל התרבות הישראלית, אל היכל השירה העברית. ולמדנו מילדותנו בתוך כור ההיתוך של שנות החמישים (במאה העשרים), שהנרטיב ההגמוני מתקשה לקבל את המזוודה שלנו למַסוֹע של המזוודות הנעות על ציר הזהות של הנראטיב הלאומי הציוני. ככל שהשנים חולפות, מתברר שהנראטיב שנרקם כאן בכל התחומים, מתייג את המזרח לא גיאוגרפית אלא ערכית. מכונני הנרטיב ניתבו את החלוקה ל"מרכז" ו"שוליים", גם בתרבות, גם בפיזור אוכלוסין, גם בפסיקה הדתית, גם במוזיקה, ובכל התחומים. מייסדי עיירות הפיתוח הודרו מן האתוס החלוצי, וליישובים שלהם קראו "עיירות פיתוח"...באופן עקבי נשמעת הטענה שיוצרי הזהות של "היהודי החדש" מחקו גם את זהותם שלהם, בשם ערך "שלילת הגולה", אך ברור שיש שוני אם אדם מוחק חלקים מזהותו מרצונו שלו, או שהוא מחליט למחוק את זהותו של האחר ואת סמליו על-פי בחירתו שלו, ללא הסכמת האחר.

"כור ההיתוך" היה כלי של מחיקה ולא כלי של סינתזה. מדורת השבט והזיכרון הקיבוצי התכווננו לפי מידרג היררכי, ולא פעם קמו תנועות שזעקו מן החצר האחורית, לשָם נדחקו, לזעוק את זעקת איוב: "אמנם כי אתם עַם, ועִמכם תמות חכמה" (איוב י"ב, ב).

בית הספר האהוב שלנו 'אליאנס' ברחוב אגריפס הפך לסניף של דואר ישראל. חיפשנו את העבר, את מכתבי הילדות הישנים, את מחוזות הילדות, את הגשרים. בכל מאמרינו הרעיוניים ייצגנו תמיד את התפיסה המאַחדת, וגם בקריאת התִגר שלנו כאן, אין כוונה לבטל או לגמד את תרבות המערב או את התרבות הישראלית שנוצרה כאן, אלא להוביל לשוויון ערך ולתרבות אמיתית של פסיפס, ולא תרבות של לוח שיש מונוליתי, שיש מרכז הגמוני הקובע את צבעו. השפה העברית כיום היא שרשרת אנכית שיוצרת תרבות, רקמה שיכולה לחבר את כולנו: את הדורות אך גם את השבטים, שעדיין שומרים על זהותם.

על הקרע הזה בין התרבויות כתב הרצל את שירו "ואין לי פותר" ( מתוך "הזמן הגנוז", 2003) - סיפורה של כתונת הילדות, סיפורה של זהות חצויה: חולצת העשור למדינת ישראל וכנגדה אותה כתונת אמונה:

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא בֵּית סֵפֶר
לֹא אִירָא
עִמִּי כֻּתֹּנֶת שֶׁרָקְמָה לִי אִמִּי בְּזִמְרָתָהּ
כֻּתֹּנֶת בִּצְבָעִים חַיִּים, כֻּתֹּנֶת שֶׁל שִׁירָה

בַּדֶּרֶךְ חִפַּשְׂתִּי לִי אֲוִיר טוֹב
נְכֹאת צֳרִי וָלֹט
וְעֵת יָשַׁבְתִּי מוּל מוֹרָה מְהַמְהֶמֶת בִּשְׂפָתַיִם
נִסְגְּרָה הַדֶּלֶת, רַק קִירוֹת , וְגִיר, וְשֶׁקֶט בַּקּוֹלוֹת

וּבְמֶתֶק שְׂפָתֶיהָ הוֹרַדְתִּי אֶל הַקֹּר
שָׁם בַּמִּשְׂרָד הִלְבִּישׁוּנִי חֻלְצָה וְאָמְרוּ לִכְבוֹדִי
וְחִכִּיתִי לְקוֹלָהּ הַמָּתֹק שֶׁל אִמָּא
כִּי תָּמִיד אָמַרְתִּי, כִּי אַתְּ עִמָּדִי

תִּלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה, דּוֹמָה לְכֻלָּם
דּוֹמָה לַקִּירוֹת, דּוֹמָה לַתִּקְרָה , לָאוּלָם,
וְחַשְׁתִּי כִּי שְׁנָתִי נָדְדָה , כִּי עָשׂוּנִי אַחֵר
וּבָאתִי לְאִמִּי : חֲלוֹם חָלַמְתִּי
וְאֵין לִי פּוֹתֵר

כֻּתָּנְתִּי בְּאָהֳלִי, חֻלְצָה בְּצֵאתִי
הוֹלֵךְ וְשָׁב, לַשָּׁוְא
שְׁוָא נָע, שְׁוָא נָד
בֵּין כֻּתֹּנֶת רְקוּמָה , שְׂפַת אֵם
לְבֵין חֻלְצַת בֵּית סֵפֶר , רַק בַּד
תְּפָרִים , כְּסוּת לְבָדָד

גַּם כִּי אֶחְיֶה בְּכֻתֹּנֶת שׁוֹנָה
תָּמִיד בְּרִקְמוֹתַי אוֹתוֹ אָרִיג, אוֹתָן מַנְגִּינוֹת
רַגְלַי הוֹלְכוֹת בֵּין בָּתִּים וְקִירוֹת
וְשָׁם בַּנְּשָׁמָה אֱלֹהִים יָשָׁן מֵצִיץ לִי
בֵּין הַחַלּוֹנוֹת

המציאות הנשקפת לנו אינה קלה, כיוון שאין עוגן אחד, אין תרבות אחת. התרבות הישראלית המתעצבת בתהליך הדרגתי נמצאת במקבילית כוחות של שאיפות סותרות, של הגיונות סותרים, בליל של תרבויות. ועל כך אמר סבנו מורד חקק: "עלינו מבּבל אל בּבל".

הקרע בכותונת ושני שורשיו

אכן לא קל לאחות את הקרעים. נוטים כיום לדבר על דו- שורש (והראשון שניסח זאת כך היה המשורר איתמר יעוז-קסט). לאה גולדברג כתבה את השורות האלמותיות: "רק ציפורי מַסע יודעות/ כשהן תלויות בין ארץ ושמים/ אֶת זה הכְּאב של שתֵי המוֹלָדוֹת."

הזהות הדו-שורשית אכן יפה על הנייר. ניתן אז בניסוחים ססגוניים ומבריקים לתאר את העושר, שהיא מעניקה לַזֶהוּת לאדם הקרוע בין הזהויות. אך מי שחי את הדו-שורש, מי שחי את פיצול הזהויות, חי לא פעם עם חורים שחורים ואפלים, שהוא מגלה בעברו, וקשה לו להתמודד איתם ולתעד אותם, כיוון שהארכיון נמחק או אולי עלה באש.

תחושת הקרע משמעה, שאולי אתה מוטאציה ציונית מפוארת וטובה יותר מן העבר הגלותי שקדם לך, לפני עלותך לארץ המובטחת. אתה מתבקש מאז עלותך למחוק את הפרקים העלובים, שקדמו להווה ההרואי, שבו אתה צועד בדרך לחזון "היהודי החדש", ועליך לוותר על תאי הזיכרון השׂרופים ולא לשחזר אותם. אין גם דרך לחזור אל הזהות של ימי התום, של ילדותך. ואם תנסה לחזור אל בור המים בשכונת הילדות, יברר לך, שהמִכסֶה שלו מצופה מלט ונעול.

כולנו זוכרים את הסיפור של י"ד ברקוביץ "התָלוש". למדנו אותו בתיכון בשיעורי הספרות. הזדהינו אז עם כאבו של ד"ר ויניק. והנה נוצרה כאן אליטה מזרחית, שאנו חלק ממנה, ומתברר שהאינטלקטואל המזרחי החדש הוא בן דמותו של "התָלוש", הוא "התָלוש החדש". מחד, הוא נתפס כחלוץ ההולך לפני המחנה, ועליו לפרוץ מחסומים ולנוע קדימה אל התרבות החדשה. אך מאידך, התרבות הקולטת משדרת אליו: "אתה לא שייך בעצם לקהילת המוצא שלך ואינך מייצג אותה, כי ניתקתָ מעברךָ". האינטלקטואלים נתפסים כקבוצה שהתרחקה ממוצאה, אליטה שאין לה קשר ממשי עם שכבות המצוקה.

התָלוש החדש מגלה אז, למגינת לבו, שהוא ספקן יותר, ואין בו שׂמחת החיים שהורישו לו הוריו. בדרך אל ההתמזגות בחברה הקולטת הוא איבד את תום הלב, ששָׂמו לו הוריו בתרמיל הגב לפני צאתו לדרך. החברה החדשה לימדה אותו לבוז למורשת אבותיו, וכה לימדוהו:

"אֶל מוסר אָב אַל תשמע בְּני/ ואל תורַת אֵם אַל אוזן תַּט/ כי מוסר אב קַו לקַו.../ ותורת אֵם לאַט לאַט" (דוד שמעוני). וגם לימדוהו: "עולם ישָן עד היסוד נחריבה" - האינטרנציונל). התָלוש החדש נקלע פעם לאירוע, שבו כולם שרו את "ידיד נפש" בנוסח המקובל בבתי הכנסת האשכנזיים והוא שר עם כולם. ואז הראה שיש גם לחן אחר, לחן ספרדי. מישהי שאלה אותו: איך אתה יכול לשיר אותה תפילה בשתי מנגינות? אתה לא מתבלבל? והוא ענה לה: אני חי תמיד בשתי מנגינות...

משהו על חוויית ההתנודדות בין התרבויות מפרפר בין השורות של הרצל "ביום ההוא בדרך להר ציון". בשיר הוא מתאר את עצמו כילד המוליך את סבתו לקברו של המלך דוד, מאה מדרגות. מסביב כולם נראים זרים והוא שואל עצמו לאן הוא שייך:

הֵם מַבִּיטִים בִּי עַתָּה מְטַיֵּל שׁוּב מְחַפֵּש
סִימָנִים צוֹרְבִים שֶׁל הַגְדָּרָה עַצְמִית

עוֹלֶה עִם בִּכְיָהּ לְאֹרֶךְ הַמַּעֲקֶה, מַנְגִּינָה מִסְתַּלְסֶלֶת
מִשְּׂפָתֶיהָ מֵאָה אֲנָקוֹת, מֵאָה שְׁתִיקֹות
וְלִי בַּבַּיִת יֵשׁ אַטְלָס קָרוּעַ עַל שֻׁלְחָן שָׁבוּר
אֵיפֹה אֶמְצָא נְקֻדָּה בֵּין שׁוּרוֹת רֹחַב מְרֻסָּקוֹת

האטלס וקווי האורך והרוחב מסמלים כאן את הניסיון שלו למקם עצמו במציאות החדשה: בבית הספר למד התלוש החדש את ההמנון הלאומי, והמורה לאזרחות כתב על הלוח: "להיות עַם חפשי". התלוש גילה שהוא יודע מה פירוש "להיות עַם חפשי", אך אינו יודע מה פירוש "להיות עַם". במאבק על ההגמוניה בין האליטות השונות לא ברורה הדרך למימוש המטרה "להיות עַם". והוא שואל את עצמו: איך לממש את המטרה החשובה מכול, עם התלכדות העם מגלויותיו השונות, איך לשמור בדו השיח הזה על כבוד הדדי וסובלנות הדדית ולצמצם את המתח בין האליטות בדרך ליצירת תרבות משותפת ולא מרכז הגמוני אחד ויחיד?

החיים בתוך המורכבות הזאת אינם קלים. התלוש החדש מביט בנסיעה מדי פעם לאחור, אך כדי להתקדם הוא חייב לנסוע קדימה. התלוש החדש חי בהווה, הוא מתעצב בתוך חברה, שחותרת למיצוי שכלתני בכל תחום ולהתנהלות בתוך קודים המתנערים ממיסטיקה.

שביל הזהב והצד האפל של הירח

המזרח והמערב הולכים כעמוד האש ועמוד הענן לפנינו: הורינו סעידה ועזרא פרסו עלינו רשת של אור, נוגה מן המזרח, אך ידעו שיש לחפשׂ תשובות לעולם המערבי שניצב מולם כעובדה מוגמרת. הם ידעו שהחיים ביחד עם רוחות אחרות מחייבות אותם ללמוד לשאול גם שאלות אחרות, ולחפש יחד איתנו תשובות שונות במקצת מאלה שהיו מקובלות על דור האבות. רוח המזרח שהרטיטה לבבם, כיוונה אותם לאותו קוד עתיק - לחיים של משמעות ושל הרמוניה. זו רוח המזרח.

אך בתהליך ההתבגרות, שידר אלינו בית הספר שתרבותו עדיפה על תרבות הבית שלנו. שאם רצוננו לשרוד, עלינו לקבל את ההגמוניה שלו בחיינו ולהשאיר את הורינו מאחור. המערכת שידרה לנו כל הזמן: הוריכם יישארו דור מדבר, לכם יש סיכוי להגיע לארץ המובטחת.

היטב כָּאַב לנו שבבית הספר העלימו מאתנו חלק גדול מִקורות יהודי המזרח ואת מיטב היצירה שנוצרה ביהדות ספרד והמזרח. כשאנו זוכרים מה למדנו בבית הספר ואיזה כור קרינה אמיתי הסתירו מעינינו, קשה לנו להבין: מדוע הציגו לנו היסטוריה סלקטיבית, ספרות חסרה.

ברור לנו, שהאור במזרח הקרין על אנשיו. למדנו רבות על כך מדמותו של הרב בכור חוצין: הרב חוצין, אישיות תורנית מן השורה הראשונה, נחשב למנהיג בקרב יהדות בבל בתקופה של שֵבֵר בעם היהודי באירופה. מי שקורא באיגרותיו ליהודים בתפוצות השונות מגלה את שביל הזהב: הרב שולח איגרותיו לכתבי העת באירופה, ובהן הוא מצטייר לא רק כשופר לקהילתו, אלא גם כאיש קשר עם התפוצות. למדנו ממנו שיש דרך לקרב בין מזרח למערב, לבקש מכנה משותף.

ספרים רבים הנכתבים על תולדות ישראל ועל היצירה העברית מציגים בשנים האחרונות זוויות שלא ידענו, מאירים חיים תוססים בקהילות היהודים בארצות המזרח. כך במחקריהם של חיים סעדון, שמואל מורה, חביבה פדיה, לב חקק, אסתר מאיר, ירון צור, יוסף הלוי, אלה שוחט, אפרים חזן, יוסף טובי, יוסף דן ואחרים. ראויה דרך הראִייה של אותם יוצרים מן המזרח לפלס לכולנו דרך זהב, שביל מחבר.

אימנו סעידה (נכדתו של חכם ציון חבְּשה, אב"ד בקהילת בגדד) תמיד חינכה אותנו שיש טעם מיוחד לתערוכת של התה בחלב, "צַ'אי בִּחְליבּ", כך נהגה לכנות את הילדים, שנולדו לנו, ילדים מעורבים ממשפחה מזרחית ומשפחה אשכנזית. מַעדָן אחר.

לכולנו ברור: הדו שיח הוא הכרחי לעיצוב זהותנו המתחדשת כאן. הרוח המזרחית לא תישבר מול העולם האחר, גם אם יתנשא מולה. חכמתה תעמוד לה למצוא שביל זהב. השביל הזה אינו קל, כי הזהות של חיים בין שני עולמות לא פעם היא הליכה על סף תהום. אתה בונה גשר צר על תהום, מהלך בין הקטבים, תוך ידיעה שאתה מֵעל תהום. הנחמה היא שיש לך גשר צר. והגשר הזה הוא בעצם שביל הזהב.

הרוח המזרחית תישאר, והיא תנצח הכול. זו הרוח שנישֵׂאת על כנפי הדמיון ומתחברת באהבה לקשר בין בני אנוש. גם לגחמות של הרוח המערבית. הולכת ונוצרת עם הזמן רוח חדשה. זו הרוח שתגבר על הכול, שתוביל לאיחוד זרמים, לחיים חדשים של אמונה ומחשבה, הרמוניה ומִחשוב, נשמת חליל ואנרגיה של חלליות. תהליך זה של בניית זהות תוך דו שיח ותוך מאבק יש בו סיכויים רבים, יש בו אנרגיות רבות ויש בו תקווה לפֶרֶץ גדול של יצירה.

בבית הספר הישׂראלי החדש, שבו יבערו יחד האש המזרחית וההלוגן המערבי, יש סיכוי למנורת מאור חדשה. נוכל לקרוא לאורה את מגילת היוחסין שהחלה בעבר, שנרקמת בהווה, שנכתבת בתווים ובטעמים, בריחות ובמטעמים. תרבות מִמַעדן אחר. מגילת היוחסין החדשה של הזהות הישראלית לא תמחק את הזהות הישנה.

בילדותנו היה לנו פנס פח, ככל ילדי השכונה. בכל פעם שצריכים היינו לעבור במחוזות החושך, נעזרנו באותו פנס ילדות. ייתכן, שפנס פח כזה יכול לסמן את נתיב האור אל נרטיב מאחֵד, אל שׂיח זהות, שאין בו מקום לחיתוך שורשים. הלב צמא לאותו שיח מחבר, שיח מאיר שפותח לבבות, שיש בו מקום לכל התרבויות, לכל המלים, לכל התיקונים, לכל הכוונות.