בכל דור ודור קמים לנו איומים שמתגשמים, קמים לנו איומים שאינם מתגשמים, ותמיד נזכור את אלה שלא חששנו מהם והתגשמו, ואת אלה שחששנו מהם ולא התגשמו.
בשני המקרים אנו מצטערים בדיעבד על טעות שעשינו עקב חוסר יכולתנו לצפות את העתיד.
אז מה יותר טוב, הסבירות הנמוכה של מלחמת יום הכיפורים, אשר הביאה לשאננות ותוצאתה הייתה הרת האסון, או הסבירות הנמוכה לנפילת טיל כימי, אשר הביאה את ממשלת ישראל להורות על פתיחת את מסיכות האב"כ, בדיקתן, חבישתן, התאמתן, החלפתן במקרה הצורך - תוך סיכון של כמה עשרות או מאות מילוני שקלים (קיצור תקופת הריענון).
אז מה עלינו לעשות במקרים של סבירות נמוכה? האם לטעות כמו במקרה יום כיפור, או "לטעות" כמו במקרה המסכות (בואו נתפלל שבעניין המסכות נמשיך לטעות).
ותמיד במקרים כאלה, טוב לחזור לתורה, ליסודות, לעמת את האינטואיציה עם תורה סדורה לקבלת החלטות בתנאים של אי ודאות.
התורה אומרת, כי החלטה כזו לא תתקבל רק בהסתמך על הסתברות הנזק בכל אחת מהאלטרנטיבות (הסתברות נמוכה, גבוהה וכו'), ולא רק בהסתמך על גודלו של הנזק הצפוי בכל אחת מהאלטרנטיבות, אלא על-פי "תוחלת הנזק" הניבנית משני הפרמטרים יחד, בד"כ על-פי מכפלתם.
תוחלת הנזק תהיה בד"כ הסתברותה של אלטרנטיבה מתוך כל האלטרנטיבות האפשריות מוכפלת בגובה הנזק הצפוי באותה אלטרנטיבה.
מבין כל האלטרנטיבות אנו ניזהר תמיד מזו אשר תוחלת הנזק שלה גבוהה, ונשאף לצדד בזו אשר תוחלת הנזק שלה נמוכה (כמובן נפעיל במקביל גם מנגנוני ביקורת אחרים, ובכללם מנגנונים אינטואיטיביים, על מנת לאזן את הכיוון הפסאודו הנדסי).
ניקח כדוגמא את עניין המסכות.
בפני הקברניט עמדו 2 אלטרנטיבות: האם להורות על פתיחת המסכות או שלא להורות על כך.
ללא תלות בהחלטת הקברניט, בשטח, יכולים (עדיין) להתפתח שני תרחישים: האחד שייפול טיל כימי והשני שלא ייפול טיל כימי.
מכאן אנו מקבלים 4 מצבים אפשריים:
1) המסכות לא תיפתחנה ולא יפלו טילים (הנזק אפס ולכן תוחלת הנזק היא אפס).
2) המסכות לא תיפתחנה ויפלו טילים (סבירות נמוכה לנזק שיורי ענק, ברובו לחיי אדם, טיל כימי נופל על אוכלוסיה לא דרוכה, לא מאומנת, עם ציוד אישי שלא הותאם, ולא נבדק על-ידי המשתמשים הסופיים).
3) המסכות תיפתחנה ולא יפלו טילים (סבירות גבוהה לנזק של כמה עשרות או מאות מיליוני שקלים - הקדמת מועד ריענון המסכות, ועלות הטיפול בבודדים שיזריקו בטעות אטרופין).
4) המסכות תיפתחנה ויפלו טילים (הסתברות נמוכה, לנפילת טילים על אוכלוסיה מוכנה יותר, רגועה יותר, מנוסה יותר, ועם מיגון אישי הרבה יותר תקין)
אם טיל כימי היה נופל לי על הראש, אז ודאי לא חשוב אם פתחתי את הערכה אם לאו, גם אלה שבסביביתי הקרובה, אללה ירחמו. אך העשרות, המאות,ואולי אף אלפים שמחוץ למעגל הישיר, ישרדו אם ורק אם מיגונם האישי תקין, מלא, אם הם התאמנו בשימוש בו, כולל מסכות, ברדסים, ניילונים, סמרטוטים רטובים ועוד- (ממש כל הפרטים אשר יש בינינו ה"משוויצים" כל כך בהזנחתם) שלא לדבר על מעגל החרדה הנוצר מטיל כימי כזה, ועל השפעת המוכנות והאימון, להקטנתה של אותה חרדה.
מכאן שאם יפול טיל, הרי שבדיקת הערכות, האימון, כיוון הרצועות, הניסוי, איתור תקלות ותיקונן, הינן פעולות שתצלנה כמות רבה מאד של אנשים, ותשמורנה על שפיותם של רבים אחרים, אפילו במקרה סביר של אזעקת שווא.
נתון נוסף שידוע הוא כי אם יש לפסיכי הזה טילים, הרי שיש לו כמות מועטה ולכן אם אכן יפלו טילים הם יפלו בנקודות בודדות - דבר הנותן משקל יתר למיגון האישי הפשוט הזול (יחסית) והזמין, חדרים אטומים, מסכות מגן וזריקת אטרופין - וזאת מפאת הריחוק של מרבית האוכלוסיה מנקודות הנפילה - ולכן עולה שוב וביתר שאת, החשיבות של תקינותו של הציוד, זמינותו שרידותו, האימון של כל אחד מאיתנו, והאמון של כל אחד מאיתנו בציוד.
אם נתבסס על ההנחות אלה, ונשווה כעת את (2) עם (3), שהן בעצם עיקר הדילמה שעמדה בפני שר הביטחון, התשובה היא חד משמעית, מרגע שנפתחת האש או מרגע שידוע על מועד פתיחתה בסמוך, ועל סמך ההיסטוריה עם המופרע הזה מבגדד, ועל-פי מספרי הטילים שיש בידיו, ומתוך ידיעה, כי השפעתו של טיל כזה הולכת וקטנה ככל שמתרחקים מקודת הפגיעה, היה על רשויות הביטחון להורות על פתיחת המסכות, על בדיקתן, על נשיאתן האישית על-ידי כל אחד ואחת מאתנו.
בקיצור, לא כסת"ח ולא בטיח, החלטה בוגרת ורצינית.
נ.ב את ההערכות המספריות להסתברויות השונות והנזקים השונים לא פירטתי, המדובר בהערכות אישיות. יציבו הקוראים מספרים שלהם, ויראו בעצמן את התוצאות.
