הסופר משה תמרי הלך לעולמו, אבל ראוי שנזכור אותו כנצר האחרון לדור מחדשי הספרות העברית בארץ ישראל.
משה תמרי נולד ב-1910 בעיירה וארקוביצ'ה, בין דובנא לרובנו, בחבל ווהלין, כיום אוקראינה. כצעיר חלוץ וציוני קם תמרי ועלה לארץ ב-1933 לאחר תקופה של הכשרה, הגיע נחוש ונלהב לארץ ישראל. חודשיים לפני מותו נפגשתי עמו ושאלתי אותו, מה גרם לו לעזוב הכל, לעזוב בית, הורים, חינוך רבני-תורני, ולצאת לישראל, הוא ענה בפשטות: "הנטייה לספרות". הספרות והשירה שנקראו מתחת לשולחן ובמקומות מסתור גילו לו דרך אחרת, עברית אחרת, כיוון חדש.
משה תמרי גדל רוב שנותיו בעיירה מלינוב, שנחשבה עיירת ספר השוכנת במערב רוסיה הגדולה, על גבול אוסטריה. ברשימה שפרסם בכתב העת הספרותי "גליונות", כרך ל"א, תשט"ו-1955 סיפר תמרי הצעיר על יצחק למדן שהיה בן העיירה שלו, מלינוב. תמרי מספר ברשימה על עיר מיוחדת שבה בית משרפות ליי"ש, ביתו המפואר של הגראף חודקיביץ, קברו של רבי אהרלה מקרלין- עיר בנויה בתי עץ מכוסי גגות רעפים, וכל הבתים מקיפים את ככר השוק העגולה. תמרי מספר ברשימה על ילדותו, על הסיפורים שרווחו בעיר על היוצר איצי-יהודה לובס, שהפך ברבות הימים לסופר נערץ בשם יצחק למדן.
הספרות קמה לחיים בארץ ישראל
פעילותו של משה תמרי בקרב הסופרים ניכרת ברשימות שלו מן התקופה. את הקובץ שלו "מיניאטורות תנכ"יות" שתורגם לשפות שונות מכירים ברחבי העולם, והוא אף זכה לפרסים בינלאומיים, כמו הפרס למצוינות ספרותית של המרכז הבריטי לביוגרפיה בינלאומית בקיימברידג', אנגליה, IBC - שהוענק לתמרי בשנת 2005. משום מה לא היה לכך אזכור בשום כתב עת ספרותי ישראלי. המרכז הביוגרפי - IBC - מארגן מדי שנה קונגרסים לאמנות ולתקשורת.
עיתון "דבר" מיום 28 ביולי 1989 דיווח על מתן פרס דוקטור כבוד לספרות למשה תמרי על-ידי אוניברסיטת "השולחן העגול" העולמית, שמרכזה באריזונה, ארצות הברית. למרכז התרבותי של 'השולחן העגול' נציגויות וחברים ב-72 מדינות. תמרי זכה בפרס היוקרתי בשל ההישג הספרותי המיוחד שלו בעיצוב הנובלות התנכ"יות.
את ימי ילדותו עשה משה תמרי בעיירה מלינוב, שהייתה חלק מרוסיה לפני המהפכה. בעיירה מלינוב גדלו סופרים עברים דגולים ובניהם יצחק למדן שהיה פורץ הדרך הראשון, וכן עשה חיל ד"ר שלמה מנדלקרן שהצליח ליצור במו ידיו ובכוחותיו הדלים את הקונקורדנציה לתנ"ך.
סיפר תמרי: "חיינו אז בתקופה שבה הרגשנו שאנו על סף עידן חדש. שאפשר לבנות עולם חדש. כבר בגיל עשר רציתי לעזוב את החיידר ולעבור לבית ספר. כתבתי על כך סיפור שהתפרסם בהיותי בן 18 בעיתון 'עיתון קטן' בוורשה, שערך ירחמיאל ויינגרטן, עוזרו של יאנוש קורצ'ק.
משה תמרי תיאר בסיפורו כיצד ניסה כילד בן עשר, 'גיבור' הסיפור, להעתיק את חתימת אביו על טופס הבקשה להתקבל לבית הספר, וכל זאת כדי לעזוב את החיידר.
הסיפור פורסם ב"עיתון קטן" בוורשה, בשנת תרפ"ח, 1928. בסוף הרשימה, נכנס מנהל בית הספר ומבקש מכל ילדי הכיתה לבקש את הוריהם להעביר את שכר הלימוד. הילד שהצליח להערים על הוריו ולהשתלב בבית ספר כללי, מבין כי הגיע לסוף הדרך ועליו לחזור לחיידר: "כל תקוותי אבדו".
הסביר תמרי: "לימודי הגמרא מילאו בחיידר את עולמנו, אבל ההדים שהנה צומחת עברית אחרת והשכלה אחרת הגיעו אלינו. קראתי בהסתר סיפורים עבריים והנטייה לספרות ולשירה כבשה אותי, כתבתי בהיחבא שירים".
משה תמרי סיפר בגעגועים על עצמו כילד השוקד על דפי גמרא: "הכל היה כתוב, כמובן, ללא נקודות ופסיקים. למדנו דף יומי והוספנו גם פירושים נוספים כמו פירוש מהרש"א".
כחלק מאווירת התקופה שולבו גם בתלמוד התורה החרדי, שבו למד, גם לימודים כלליים כמו גיאוגרפיה וחשבון. רוחות ההשכלה ערערו אט או את בתי המדרש הישנים, שהחזיקו לאורך דורות את קיום העם היהודי.
בגיל צעיר ביקש משה תמרי לעבור הכשרה ולעלות לארץ ישראל כדי להקים יחד עם חבריו "עולם חדש". הוא דיבר על כך בהתלהבות: "היינו אז אלפי צעירים וצעירות, שהיו מלאים בתחושה של שליחות, בהרגשה שהנה הולכים להקים את העם היהודי מחדש בארץ ישראל", בגיל 18 מפרסם תמרי את שירו הראשון "עם הניצנים הרכים". השיר פורסם בכתב העת הספרותי, "הכוכב", שיצא לאור בבריסק-דליטא, פולין במאי 1928.
אביו אליעזר אנשל ואמו זלדה נותרו בקהילת מלינוב, וכך גם האח אשר, שניסה לעבור הכשרה, אך חשש לעזוב את ההורים לגורלם בגולה. תמרי הגיע לארץ ב-1933, ובמשך עשר שנים ניסה בכל כוחותיו לשמור על קשר מכתבים עם הוריו ואחיו. תמרי המשיך לשמור על קשר עם ההורים ושולח להם בקביעות חלק ממשכורתו - שטרות של לירות שטרלינג, והכל כדי לסייע להם במחייתם והוא מנסה להביאם לארץ. הוא מבין ממכתביהם שהמצב לא טוב במיוחד ולבו אתם. כל הזמן ניסה לשמור על התקווה שהמצב בגולה לא יורע עקב עליית הנאצים, וקיווה בסתר לבו, שאולי יום אחד יזכה לראות את הוריו ואת האח היקר. בכ"ח תשרי תש"ג, ב-1942, נספו הוריו ואחיו בשואה. העלייה שלו כחלוץ לארץ ישראל הצילה את חייו.
סיפורים של משה תמרי זכו ליחסם האוהד של עורכי ביטאונים ספרותיים של היישוב העברי, של ימי טרום המדינה. תמרי תיאר בפניי מפגשים של סופרים בבתי קפה. "הייתה תחושה של ספרות ההולכת לפני המחנה. סופרים מקימים בימות ספרותיות, כתבי עת, סופרים הרגישו את הדופק של הזמן, של הדור, הפעילות שלהם והכתיבה שלהם הפיחה רוח חדשה בעם".
אברהם קריב העורך הספרותי פרסם לתמרי בהמשכים את ה"מיניאטורות תנ"כיות". כך התפרסמו הפרקים משנת 1940. ספר המיניאטורות המקראיות הופיע בצורה מקובצת רק בשנת 1972. 8 סיפורים, פנינות חן שהפכו לאהובות במיוחד דווקא על הקהל בחוץ לארץ, לאחר שתורגמו לשפות שונות.
תמרי הסביר לי את התהליך של תחיית הציונות: "באנו עם חלום תמים, והתחלנו לתקן עולם. רצינו להפוך את הפירמידה, לחזק את העבודה העברית ואת העבודות היצרניות. מה שאני רואה היום, זה לא מה שהתכוונו. אני גאה שילדיי ונכדיי וניניי חיים בארץ. כואב לי על המשבר עם היהדות. נכון, היינו בעד השכלה ובעד ממשל דמוקרטי. אבל לא הייתה כוונה לשבר כזה עם היהדות והנתק של הנוער מן היהדות לא לרוחי".
תמרי הוסיף: "מורגשת מעין נטייה להינתק מספרות העבר, ובייחוד מספרות היידיש והלדינו... אנו נתבעים להוכיח את רציפות חוט השני לאורך המשנה והתלמוד, אף כי התפתחותה הנוכחית של העברית לשפה חיה נחשבת כפלא היסטורי, שלא ייאמן. בכל מקום מתפעלים מאתנו...עלינו להיות נאמנים למקורותינו, לעצמנו, וכאן סוד ההצלחה".
כמה חודשים לפני מותו זכה לרגע נחת, כאשר קיבל מאגודת הסופרים העברים של היום מגילת קלף ועליה התואר "יקיר קסת הזהב" על מפעל חייו למען הספרות העברית. בסוף השיחה בינינו אמר: "בלי הסופרים לא הייתה ציונות, משה בדורו כשמואל בדורו. ואני מוסיף, והסופרים בדורם".
