הפשטנות היא כלכלית, ההטייה היא פוליטית

דוד בר-אילן המנוח, הצליח למזג להט עם רציונליות חדה ומושכלת באלפי מאמרי מערכת ורשימות שכתב. נושא חוזר ונשנה בהם היה הטעויות והמעידות של עיתונאים שכתבו על ישראל. דוד לימד את קוראיו רבות על הפוליטיקה ועל ההיסטוריה של המזרח התיכון, כמו גם על התייחסות ביקורתית לעיתונות ולחדשות הטלוויזיה.

הייתי רוצה להעלות כאן כמה מחשבות מניסיוני בנושא זה.

ראשית, חשוב לציין כי יש עיתונאים למופת. זה עתה פורסמה ביקורת שלי על ספרו של כתב צבאי של ה"ניו-יורק טיימס", דקסטר פילקינס - "The Forever War" ("מלחמת התמיד"), העוסק באירועי ה-11 בספטמבר, אפגניסטן ועירק. לטעמי, זוהי עיתונות מדרגה ראשונה, מלאת תובנה וחמלה וכתובה היטב. ספרו של פילקינס מבטא מודעות עצמית, כתוב בטון צנוע, ומודע לערכה של מורכבות מוסרית. אין בו שמץ מן הוודאות היודעת-כל של המתחסד. בנקודה מסוימת תוהה פילקינס: "מדוע המורדים [בעירק] מרשים לנו [העיתונאים] להישאר בבגדד?... שיערתי שהם החליטו כי אנו מועילים להם. לא הייתה זו מחשבה שנסכה בי נחמה, גם אם משמעותה הייתה שהם יניחו לנו להיוותר בחיים".

אף-על-פי שספרו של פילקינס רווי עובדות שיש בהן להעיד על המצב, כשהוא מתרומם מעל בגדד במסוק, הוא תוהה אם הפסימיות שלו אכן תקֵפה, ועד כמה מוגבלת הבנתו המבוססת על מה שקורה על הקרקע. "תחת הקסם של המנוע המתקתק", הוא כותב, "לפתע חשתי תקווה באשר לארץ שמתחתי... לכן זה כה מועיל לטוס במסוקים, חשבתי לעצמי, זה עוזר לחשוב באופן כזה, לקבל מבט רחב יותר על העולם. יותר מדי פרטים, יותר מדי מוות, מערפלים את המחשבה".

אלא שספרו המעולה של פילקינס - וכתיבתו בכלל - הם החריג. הכיסוי התקשורתי של נושאי חוץ בארה"ב בדרך כלל נעדר מורכבות ונוטה למעט בהבאת ההקשר ההיסטורי של האירועים. כמו-כן, לעתים קרובות הדיווח הוא מוטה, כשהוא אינו בלתי מדויק לחלוטין.

למה זה כך?


כאילו הסכסוך החל ב-1967

תשובה קצרה לשאלה זו היא, כי עורכי חדשות באופן כללי אינם מאמינים שיש שוק לידיעות בנושאי חוץ. במרבית העיתונים המקומיים באמריקה נדיר מאוד למצוא חדשות חוץ בעמוד הראשון. על משבר חיצוני מזדמן מדוּוחים רק עיקרי הדברים. ואילו נושאי החוץ שתובעים את תשומת-הלב התקשורתית לאורך שנים - כמו הסכסוך הערבי-ישראלי - הופכים בהכרח למלודרמות, אופרות סבון, שאחר עלילתן יכול קהל הקוראים הרחב לעקוב במאמץ אינטלקטואלי מזערי.

המרכיבים העיקריים של מלודרמה מסוג זה הם עלילה פשוטה ודמויות שטוחות: או שהדמויות הן נחמדות, טובות ועדינות מאוד, או שהן לחלוטין בלתי נעימות, בעלות מניעים רעים ואכזרייות. בתקופת התבגרותי בשנות ה-60' המוקדמות נהנתה ישראל מכיסוי תקשורתי בנוסח אופרות סבון: היא הוצגה כ"בחור הטוב" בסכסוך הערבי-ישראלי. אני זוכר, שהתקשורת האמריקנית חגגה את ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים בפרוזה שירית כמעט ובתמונות מלאות הערצה.

אלא שאחרי מלחמת יום הכיפורים ואמברגו הנפט, יותר ויותר עיתונאים אמריקנים העניקו לישראל את תפקיד ה"רשע" באופרות הסבון. העלילה הבסיסית כבר לא הייתה זו של ישראל קטנה ואמיצה שמגנה על עצמה מפני מדינות ערב גדולות ובלתי מתפשרות, המחויבות להשמדתה. במקום זה, זכה לתפוצה הקו בדבר "שאיפת הפלשתינים למימוש זכויותיהם הלאומיות" אל מול ישראל הבלתי מתפשרת, הדבקה ב"התפשטות טריטוריאלית" על חשבון הערבים. כדי לשמור על פשטות עלילתו של הסיפור, העמידו עיתונאים פנים כאילו הסכסוך החל ב-1967. הבעיה תוארה כמאבק על "השטחים הכבושים" ולא כמלחמה להשמדתה של ישראל.

כשרבין לחץ את ידו של ערפאת ב-1993, שונתה העלילה בהתאם: הסכסוך הפך מסכסוך בין ישראל והערבים - או הפלשתינים, לסכסוך בין שוחרי השלום משני הצדדים, המטיפים לפשרות, לבין ה"קיצוניים" משני הצדדים.

אני מדגיש את פשטותו של סיפור העלילה, כי יש לו חשיבות מעשית עצומה: כל עוד עיתונאים דבקים בקו הזה, יפרסמו העורכים את דיווחיהם. כל דיווח הופך לפרק שאפשר בקלות לעקוב אחריו באופרת סבון רבת פרקים. הסיפור מאותת לקהל באיזה צד בסכסוך עליו לצדד. כדי לשמור על בהירות העלילה, מקפידים העיתונאים להימנע מדיווח המאיר את "האנשים הטובים" שבסיפור באור בלתי מחמיא, או את הנבלים כמעוררי אהדה. מגמה זו גם מסבירה מדוע לאורך תהליך אוסלו מיעטו כל כך לדווח על השחיתות של אש"ף ועל תעמולת השִטנה שהופצה בבתי-הספר ברשות הפלשתינית ועוד פחות דיווחו על פעילות חיובית של המתנחלים. עיתונאים לעתים קרובות מצהירים על מחויבותם ל"אמת", אך למעשה יש להם מניעים חזקים להימנע מתיאור מורכבות - בעיה קשה במיוחד כשמדובר בדיווח על נושאי חוץ.

בנאום חשוב על המזרח התיכון ב-24 ביוני 2006 , גרם הנשיא בוש נזק לאותו סיפור עלילה דומיננטי בסכסוך הפלשתיני-ישראלי. הנאום עסק באירועי מפתח שהתרחשו בשנתיים שקדמו לו: דחייה של ערפאת את הצעת השלום של ראש הממשלה ברק בקמפ-דיוויד ב-2000; מתקפת הטרור המוסלמי האנטי-אמריקני ב-11 בספטמבר 2001, וקנייה חשאית של נשק אירני על-ידי הרשות הפלשתינית, תוך ליבוי הטרור האנטי-ישראלי במקום ניהול מאבק נגדו.

הנשיא בוש אמר שישראל וארה"ב נמצאות באותו צד של המלחמה הגלובלית נגד הקיצוניות הטרוריסטית. למעשה, הוא שלל את ההנחות שבבסיס תהליך אוסלו, כאילו שלום עם אויב רצחני מושג באמצעות משא-ומתן. הוא הכריז שהמפתחות לשלום פלשתיני-ישראלי הם מוסדות פוליטיים חדשים נקיים משחיתות ומנהיגות פלשתינית חדשה, המסורה בכנות לשלום ואינה "מוכתמת בטרור". במילים אחרות, הוא הכניס לוויכוח הציבורי מספר רעיונות חשובים הקשורים לסכסוך הערבי-ישראלי, שהיו מנוגדים לקו השליט.

כתוצאה מנאום זה, התקשו העיתונאים להציג את הסכסוך כמאבק בין תומכי תהליך השלום ה"טובים", ובכללם ערפאת, לבין הספקנים ה"רעים". הכיסוי התקשורתי של ישראל בארה"ב הפך לזמן מה יותר אוהד. הקו השליט הפשטני בדיווחים על הסכסוך הערבי-ישראלי חדל לזמן מה, והמו"מ על הסכם "מפת הדרכים" לא היה בו כדי להחיות את הסיפור הסטנדרטי של תקופת אוסלו. עתה עלינו להמתין ולראות אם קו זה יתחדש כשממשל אובמה ייכנס לתפקידו.

ההערות הביקורתיות, שהעליתי עד עתה על הכיסוי התקשורתי האמריקני בנושאי חוץ, לא כללו התייחסות להטייה האידיאולוגית. ואכן, אני מאמין כי כשלים רבים בדיווח העיתונאי היומי הינם מובְנים: עיתונאים נתונים במהלך עבודתם השוטפת בסד של לוח זמנים צפוף ואינם יכולים לחבר חיבורים מלומדים. יתרה מכך, הגופים המספקים את החדשות הם עסקים שנועדו להרוויח כסף, ואת זאת הם עושים (כשהם עושים) באמצעות מכירת פרסומות לקהל רחב. לכן, בדרך כלל הם לא יביאו לקהלם סיפורים חדשותיים שנחשבים משעממים, גם אם הם בעלי חשיבות ניכרת וגם אם הם מאתגרים את הדעות הקדומות של הכתבים ושל העורכים. וכך, גם ללא הטייה פוליטית יש בכוחם של שיקולים עסקיים להסביר את העדפת התקשורת החדשותית לסיפורים קצרים ומוכרים, שאינם עמוסים בהרבה שמות קשים להגייה, הֶקשרים היסטוריים וניתוחים רחבי יריעה.

במצב זה, אדם רציני אינו אמור לגבש את דעתו על נושא אקטואלי מרכזי רק סמך מידע ששאב מן העיתונים ומן הטלוויזיה. דעתו של כל אדם יקרה לו, אך האמת היא שדעתו של עצלן אינן שווה הרבה.


כאילו זקוקים אנשי ימין ל"אפליה מתקנת"

ועתה, אחרי שאמרתי את כל זה, אוכל לומר שאני משוכנע כי העיתונות האמריקנית נגועה באותה הטייה פוליטית שממנה סובלים מרבית ספקי החדשות הנודעים. מרבית העיתונים בערים הגדולות, כמו רשתות השידור האלקטרוני, הם בעלי מגמה שמאלית מובהקת.

הבעיה, כפי שאני רואה אותה, אינה שכל כך הרבה עיתונאים הם אנשי שמאל, אלא שרבים מהם אינם מבינים מהו הרעיון המונח בבסיסה של עיתונות אובייקטיבית. הם מפגינים אי-הבנה זאת בכך שהם סבורים כי עליהם להכחיש את העובדה שהם בעלי הטייה פוליטית. אולם, מהותה של אובייקטיביות אינה בהיעדר נטיות ודעות אצל עיתונאי, שהרי לכל אדם חושב יש נטיות ודעות. מהותה היא בכך שיחד עם ההכרה של העיתונאי בנטייה של דעותיו, הוא יחפש דעות נוגדות וידווח עליהן בדיוק ובהגינות, כדי שקוראיו או צופיו יקבלו בסיס מוצק לגיבוש דעתם ושזו לא תוטה בעורמה לכיוון דעתו שלו.

ועוד באשר להטייה הפוליטית של עיתונאים: הטייה פילוסופית, שאין אדם חושב המשוחרר ממנה, משפיעה לא רק על האופן שבו חושב עיתונאי על נושא הסיפור המדוּוח. היא מלכתחילה משפיעה על עצם בחירת הנושאים שיש לדעתו לסקר. לדוגמה, כתב הרואה בעצורי גואנטנמו קורבנות, עשוי לבחור לכתוב על סבלן של משפחותיהם. כתב אחר, שאינו אוהד את העצורים, עשוי לבחור בהבאת סיפור על הסבל והאובדן שאותם הם גרמו. כל סיפור כזה כשלעצמו עשוי להיות בנוי היטב ובאופן אובייקטיבי, בהציגו כראוי את כל הדעות המרכזיות בנושא. אך גם אם הסיפור כשלעצמו עשוי היטב, יש בו קביעה שיפוטית בדבר מהותו של סיפור חדשותי, וזו מצידה נובעת מהשקפה או מהטייה פוליטית. לפיכך, אם אכן גוף חדשותי מעוניין באיזון, אין די בכך שכל סיפור שהוא מביא יוצג כראוי, עליו גם להעסיק צוות כתבים בעל דעות מגוונות.

נקודה זו צוינה על-ידי דבורה האוול (Debora Howell), נציגת קבילות הציבור של ה"וושינגטון פוסט", בטור שלה מתאריך 16.11.2008: Remedying the Bias Perception ("תיקון הרושם של ההטייה"), שבו כתבה בין השאר:

"לחלק מתלונותיהם של השמרנים בדבר הטייות שמאליות אכן יש תוקף. באופן טבעי, עיתונות מושכת אנשי שמאל; אנו אוהבים לשנות את העולם. אני מוכנה להתערב על כך שמרבית העיתונאים ב'וושינגטון פוסט' בחרו באובמה. גם אני... עיתונאים... מאמינים שהחלטותיהם סבירות מבחינה עיתונאית, ושעמדתם הפוליטית אינה משפיעה על האופן שבו הם מציגים את סיפוריהם"; והביאה ציטוט מדברי תום רוזנטיל (Tom Rosentiel), לשעבר עיתונאי וכיום מנהל פרויקט המצויינות בעיתונות (Project for Excellence in Journalism), כדלהלן: "לתקשורת החדשותית עצם הרושם בדבר קיומה של הטייה שמאלית מהווה בעיה. לא יהיה זה נכון לפטור רושם זה בלא כלום. אנשי ימין, הסבורים כי העיתונות מנסה במכוון לסייע לדמוקרטים - טועים. אך אנשי ימין צודקים בכך שבעיתונות יש יותר מדי אנשי שמאל ואין מספיק אנשי ימין. לא ייתכן שלא תהיה לכך משמעות".

נציגת הקבילות מסכמת בכך ש"לא קשה לראות מדוע אנשי הימין חשים כי אין מתייחסים אליהם בכבוד". לדבריה, דרך אחת להתמודד עם תחושה זו היא שיהיו "יותר אנשי ימין בחדרי החדשות". אולם, היא מסבירה, דבר זה אינו קל, שכן "העורכים אינם מקבלים לעבודה עיתונאים על-פי דעותיהם, אלא על-פי כישרון הדיווח, הצילום והעריכה שלהם, וכעת יש הקפאת משרות בגלל המצב הכלכלי. אולם, העובדה שכן התקבלו לעבודה יותר עיתונאים ממגזר המיעוטים ויותר נשים, מלמדת שהדבר אפשרי".

מה שמעניין הוא כי גברת האוול, למרות מאמציה לגלות יחס הוגן כלפי אנשי הימין, אינה מסוגלת להודות בכך שבקבלה לעבודה הם מופלים לרעה על-ידי עורכים שאינם שותפים לדעותיהם. למעשה, היא טוענת כי חדרי החדשות הם מחוזות שמאל מובהקים, מפני שאנשי שמאל הם פשוט יותר מוכשרים, וכי יש לקבל לעבודה אנשי ימין רק אם הם במעמד של נהנים מ"אפלייה מתקנת".

מעניין גם לשים לב לכך שכותרת מאמרה היא: "תיקון הרושם של ההטייה", למרות שהטור שלה מציג נתונים המראים שאכן ה"וושינגטון פוסט" גילה הטייה של ממש נגד מקיין ולטובת אובמה, ולא רק הקרין "רושם" של הטייה. מתברר שה"וושינגטון פוסט" אינו מסוגל לפרסם טור חסר הטייה אפילו על הנושא של הטייה.