בית המשפט המחוזי בתל אביב הורה (1.9.03) לאיתן ענבר ול'כרמל ספרות משפטית בע"מ', להוריד מעל-גבי המדפים בחנויות הספרים את הספר "דיני נזיקין בראי ההלכה הפסוקה", שהוציא ענבר על-ידי כרמל, מאחר והספר מהווה העתקה מהרצאותיו של מרצה אצלו למד ענבר לפני כמה שנים, ד"ר אסף יעקב.
אסף יעקב, ד"ר במשפטים ומרצה בקורס "דיני נזיקין" במרכז הבינתחומי בהרצליה, טען באמצעות עו"ד אבי אורדו ממשרד ש. הורוביץ ושות', כי איתן ענבר, שהיה תלמידו בקורס בשנת הלימודים תשנ"ח, הפר את זכויות היוצרים שלו בהרצאות שניתנו במסגרת הקורס, המעוגנות בקובץ הרצאות שהוכן על-ידו וחלקן אף במצגות, כולל במקרים מסוייימים חלוקת דפים שעליהם מודפסות חלק מהמצגות. לתביעתו צרף יעקב את קובץ ההרצאות וכן את המצגות.
ד"ר יעקב טען, כי "חלקים ניכרים בספר מהווים העתקה שיטתית וגורפת של חלקים מהותיים וניכרים מתוך ההרצאות, וזאת בין היתר, במבנה הכללי של הספר, צורת ההגשה, דירוג החומר וסידורו, שיטת הלימוד, אופן הניתוח והצגת רעיונות והנושאים תוך שימוש בדוגמאות, פרי מחשבתו של התובע". יעקב טען אף להפרה של הזכות המוסרית שלו בהרצאות וכן לעשיית עושר ולא במשפט.
הנתבע: הרצאות לא כתובות אינן מוגנות בזכויות יוצרים
ענבר טען להגנתו, באמצעות עו"ד ד"ר שרה פרזנטי ועו"ד כהן, כי "ההרצאות שהועברו על-ידי התובע אינן מוגנות בזכויות יוצרים כלשהן וכי התובע אכן לא נהג להקריא מתוך חומר כתוב אלא העביר את הרצאותיו בעל-פה ובצורה חופשית". ענבר הודה כי יישם בספרו גם ידע שרכש בהרצאותיו של ד"ר יעקב, אולם "הספר מהווה יצירה מקורית שלו המוגנת ומבוססת על מחקר מקיף, מקורות משפטיים רבים... וכן מבוססת על הכשרתו של הנתבע שהינו בעל תואר ראשון בכלכלה וכן תואר שני במנהל עסקים".
ענבר גם טען, כי הרצאותיו של יעקב אינן מוגנות, מאחר והוא לא הקריא אותן מן הכתב, אלא העבירן בעל פה ובצורה חופשית. יעקב השיב, כי הוא נוהג לעגן כל הרצאה בצורה של קובץ טקסט שנשמר על-גבי דיסק מחשב לפני השמעת ההרצאה, שלקראתה נוהג הוא לקרוא את הטקסט אשר אף מונח בפניו בעת ההרצאה.
השופט: המקרה שלפנינו אינו שגרתי
השופט ישעיהו שנלר ציין בפתח פסק הדין: "דומה, כי אכן המקרה שלפנינו אינו שגרתי ולמעשה קשה למצוא התייחסות ישירה בפסיקה בישראל לשאלת זכויות היוצרים, במתן הרצאות בכלל והרצאות במסגרת לימודית כמוסד להשכלה גבוהה בפרט... אין בחוק [זכות יוצרים] התייחסות מפורשת לשאלה אם די בהרצאה בעל-פה כדרך ביטוי מוגנת, או שמא דרושה צורת ביטוי מוחשית זו או אחרת".
מאחר ואין פסיקה בנושא זה, סקר השופט שנלר את הספרות בתחום, ובין היתר את מאמרה של ד"ר שרה פרזנטי, שייצגה את ענבר. מהסקירה עלתה בעיקר הגישה הבאה: "זכות יוצרים קיימת בהרצאה כשלעצמה: אלמלא כן, לא היה להן מקום וטעם", בייחוד כשמדובר בהרצאות המוגנות ממילא כיצירה ספרותית. עם זאת, בהערת אגב בפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 414/84), נאמר כי "שאלה גדולה היא, אם הרצאה בלתי כתובה בכלל מעניקה זכות יוצרים. התשובה הרווחת היא בשלילה...".
שני הצדדים הביאו ראיות מפסיקה של בתי המשפט בחו"ל. השופט שנלר דחה לבסוף את טענתו של ענבר, לפיה "המשמעות של קבלת התביעה מנוגדת ניגוד גמור לאותו רציונל שעומד בבסיס האקדמיה. שהרי אם סטודנט אינו רשאי לעשות שימוש בידע שצבר לצורך כתיבת ספרי משפט, הוא גם לא יהיה רשאי לעשות שימוש באותו הידע לצורך הכנת כתבי בי-דין לבית המשפט, במסגרת עיסוקו כעורך דין", ממנו הסיק כי "הרצאות בעל-פה אינן מהוות מושא לזכויות יוצרים כלשהן", מאחר ואז גם הרצאה כתובה לא תהא מוגנת לפי רציונל זה, והרי "אין חולק כי אם ההרצאה תועדה על-ידי המרצה אזי ההרצאה תהא מוגנת".
לא נושא שהוא לכאורה טכני יקבע האם ההרצאות מוגנות;
תיעוד מוחשי כלשהו יספיק כדי להגן על ההרצאות
לבסוף הכריע שנלר, כי לא נושא שהוא לכאורה "טכני" יקבע האם ההרצאות מוגנות או לא. ממרצה ראוי באוניברסיטה, אנו מצפים "שיביא את המקוריות שלו בכל הקשור להעברת הרצאותיו. האמור כולל הן את מבנה הקורס, הן את המקורות להם הוא נזקק והן את ניתוח אותם מקורות אף שהם נחלת הכלל"; אולם, האם ראוי כי המרצה יאבד את זכויותיו על ההרצאות לטובת סטודנט שסיכם אותן, שיכפל והפיק מהן רווח, וזאת רק בגלל שאין לו תיעוד כתוב של ההרצאות, בשעה שהעביר אותן?, תהה שנלר.
לכן, הכריע, "גם ביטוי מוחשי באחת האפשרויות יביא להגנה על היצירה, דהיינו ההרצאה, אף אם לכאורה, אין תיעוד 'מילה במילה'" שלה. תיעוד מוחשי שכזה, ניתן למצוא במקרה זה במחברות הסטודנטים שסיכמו את ההרצאה או בתיעוד שערך המרצה לעצמו לפני ההרצאות, ושהיה מונח לפניו.
בשלב זה, בחן שנלר את מידת המקוריות של ההרצאות, כדי להיווכח אם ככלל, הן בגדר יצירה מוגנת. "אולם, לאו דווקא חידוש אלא 'כל שנדרש שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה' וכן: 'אם למרות השימוש שעשה המחבר בנושא קיים, השקיע ביצירה די מאמץ וכישרון עצמאיים משלו, שמקורם בו, תהיה היצירה מוגנת'".
ההכרעה בשאלת ההעתקה - איכותית ולא כמותית
לאור זאת, קבע שנלר, כי "כמכלול, ההרצאות מקיימות אחר הדרישות של מקוריות, הן בבחירת המקורות השונים, הן סדר הבאת הדברים, הן הדוגמאות המקוריות והן היישום ובחינת התיאוריות השונות", ולפיכך הן יצירה מוגנת. משכך, לא נותר לבית המשפט אלא להשוות בין ההרצאות ובין הספר, כאשר "ההכרעה בשאלת ההעתקה אם הועתק 'חלק ניכר' - לא כמותית אלא איכותית".
"הידע המשפטי והחומר המשפטי הינו נחלת הכלל. אולם עצם סידורו של חומר זה, הבחירה במקור משפטי זה או אחר, התייחסות לחומר זה או אחר, יש בהם משום מקוריות ויצירתיות הנדרשים על מנת לראות בחבור כיצירה הראויה להגנה... אין אנו בוחנים מהו המיקום ומה המשקל שיש לנושא זה או אחר בספר, שנטען כי הועתק מההרצאות. אנו בוחנים את מהותו של אותו חומר שנטען שהועתק מהחיבור המקורי ובחינת איכותו".
לאחר שהשווה בין הקובץ הראשון של ההרצאות לחלקו הראשון של הספר, קבע שנלר, כי "אם נבחן את האמור בקובץ ההרצאות, הגם שאינו ערוך במובן של כותרות כספר, ניווכח כי סדר העלאת הנושאים השונים דומה ביותר, אם להתבטא בלשון המעטה. אולם לא רק בצד הטכני של סדר הבאת הדברים קיים למעלה מדמיון, אלא אף באופן הרצאת הדברים". גם בהשוואת פרק ב' "אנו רואים זהות למופיע בספר", והוא הדין בהפניות לפסיקה ובהערות שוליים שונות לאורך כל הספר.
שנלר אף דחה את טענת ענבר, לפיה "למעשה התובע הוא זה שהעתיק מאחרים, תוך שהוא מצרף את המקורות שנטען כי שימשו להעתקה זו".
אין ליישב את הדימיון בין ההרצאות לספר בדרך מקרה בלבד;
"סביר יותר כי התלמיד העתיק מרבו ולא ההיפך"
לפיכך, קבע שנלר, "אין ליישב את הדמיון דלעיל בדרך מקרה בלבד. ברור לי, כי קיימת העתקה, וסביר יותר כי התלמיד העתיק מרבו ולא הפוך מכך. ובמיוחד לאחר שקיבלנו את הנוסח המקורי לעת העברת ההרצאות".
"יכולים היינו להשתאות לעתים, האם אנו לא קוראים את אותו טקסט, גם אם בעיבוד שמתאים יותר לספר מאשר לקובץ הרצאות".
"קשה להניח שיד המקרה, הביאה לתוצאה כה זהה. גם אם קיים ניסיון לתירוץ זה או אחר, עצם הקושיה אומרת דרשני. אין אנו מבקשים להטיל דופי בכישורים אלו או אחרים של הנתבע וביכולתו הלימודית-משפטית. עם זאת, דומה כי קיימת תהיה, הכיצד מי שסיים לימודי משפט בסמוך לפרסום הספר, ואשר אין חולק כי לא עסק בפועל בתחום, מוציא ספר בעל שני כרכים בעל היקף נרחב יחסית וחדשני, וכשלטענתו הוא זה שנזקק לכל אותם מקורות רבים וכשבדרך מקרה התוצאה, הינה כמפורט לעיל".
כמובן שהמסקנה נסמכת על ההנחה, ש"לנתבע היתה גישה ישירה ואף עקיפה לחומר ההרצאות ודומה, כי אף ניתן לקבוע באופן מקיף יותר, כי דרך כלל ניתן יהיה לראות בסטודנט כבעל גישה לחומר הרצאות בהן השתתף".
לאור האמור, חייב בית המשפט את ענבר ואת 'כרמל' להימנע מהפצת הספר בכל דרך שהיא. עוד הורה, "לאסוף ו/או למשוך בחזרה ותוך 7 ימים, את כל הספרים המצויים בחזקתם של משווקים, מפיצים, סוכנים של ספרים, המחזיקים עותקים מהספר ולמסור אותם לידי התובע לצורך השמדתם".
שנלר אף הורה לנתבעים למסור לתובע רשימה של האנשים שרכשו או קיבלו לידיהם העתקים מן הספר, וכן דוח מאומת בידי רואה חשבון, באשר לכמות העותקים שהופצו וההכנסות מהם. בא-כוח התובע, עו"ד אורדו, מונה לכונס נכסים לשם הבטחת השמדת העותקים. לבסוף, חוייב ענבר לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 40 אלף ש"ח.
ת.א. 2247/02 ד"ר אסף יעקב נ' איתן ענבר ואח'
