השבוע סערה ישיבת הוועדה לזכויות הילד בכנסת בעקבות
דבריו של ח"כ שמואל הלפרט (יהדות התורה), שצידד בהכאה קלה של ילדים, ואמר כי מכה קלה או סטירה קלה היא מעשה חינוכי, והילד צריך לדעת שאבא בשעת הצורך יכול להכות בצורה קלה. התייחסות לנושא ומזווית קצת אחרת ניתנה השבוע על-ידי הרב מרדכי אליהו.
הרב, הנחשב ממנהיגיה הרוחניים של הציונות הדתית ושל היהדות הספרדית הסביר [קול צופייך, פרשת נח], שעיקר עבודת האדם בעולם הזה היא: חינוך בניו. הוא דיבר על התלבטות של הורים בשאלה האם להכות את הילד, או להסתפק בגערה.
"להווי ידוע", השיב הרב אליהו, "שהערה במקום ובשעת המעשה, מועילה יותר ממאה הכאות, כי בהכאה הילד נפגע עד עמקי נשמתו, והדבר מותיר אחריו משקעים שליליים ביותר. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה במשלי" 'תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה'".
הרב אליהו ממליץ גם כיצד לכעוס על ילדים: "גם כשאדם גוער או מעיר לבנו, יעשה זאת באופן שלא יפגע בנפשו של הילד. יַראה פני כועס כלפי חוץ, אבל בלבו פנימה לא יכעס, וכך יתקבלו הדברים".
הוא לא הסתפק בהוראה שנתן, וכדי להמחישה הביא מעשה, שיכול ללמד על האופן בו אין להעיר: "משל אריה שאילף אותו מאמן מקצועי, והיה האריה יושב נינוח על ברכי בעליו. יום אחד פיהק האריה ליד מאמנו, והריח המאמן ריח דוחה היוצא מפיו של האריה, וזאת משום שהאריה אינו אוכל עשב כשאר החיות, אלא בשר. אמר לו המאמן בנימת מיאוס: כמה ריח רע יוצא מפיך!
"האריה שהיה פיקח, ביקש ממנו שיביא לו סכין. הביא לו המאמן סכין, והאריה פצע לעצמו את הרגל, ודם רב החל לזרום מהפצע. למחרת ביקש האריה שוב סכין, ופצע את רגלו השניה, וכך עשה גם לרגלו השלישית והרביעית. לאחר כמה ימים הגלידו הפצעים לגמרי. בא האריה למאמן שלו ואמר לו: עיניך הרואות שפציעה גופנית הולכת ונרפאת עם הזמן, והיתה כלא היתה, אבל פציעה נפשית משאירה רושם עז ואינה מתרפאת - זה על ההערה שאמרת לי שיש לי ריח רע בפה".
