בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר היום (25.01.07) את דינו של רוצח מעיין ספיר. הרוצח נידון למאסר עולם על ביצוע הרצח ועונש של 15 שנות מאסר, אשר ירוצו בחפיפה, על עבירות המין בהן הורשע.
נזכיר, הרוצח, אשר שמו אסור בפרסום מפאת היותו קטין, היה כבן שש-עשרה כאשר ביצע ביום בחודש מאי 2005 את רצח, אנס וביצע מעשי סדום בנערה. הנערה היתה בת חמש עשרה בעת הירצחה.
ביום 27.5.05 לעת ערב, לאחר שלמדה לבחינה באנגלית ואכלה ארוחת ערב עם בני משפחתה, יצאה מעיין את ביתה כשפניה לכיוון קניון רחובות הסמוך לו, כדי להיפגש עם חברים.
בהולכה במדרכה בשכונת מגוריה לכיוון הקניון, תקף אותה הרוצח והביאה באלימות למצב של חוסר הכרה, או לכל הפחות לערפול חושים.
אף כי נצפה הרוצח על-ידי אב ובנו שחזרו מבית הכנסת, כשהוא רוכן על מעיין כשהיא שרועה על המדרכה ללא תזוזה, לא התבלבל, לא נבהל ולא נרתע מהופעתם, כי אם הצליח להיפטר מהם בערמה, בשכנעו אותם, כי המנוחה שיכורה (עובדה שהיתה שקר מוחלט) והאיץ בהם לעזוב את המקום.
השופטים קבעו בהכרעת הדין כי התנהגות זו של הנאשם הוכיחה כאלף עדים שהיה מצוי אז במלוא עשתונותיו, ולא היה מצוי במצב נפשי אחר.
משעזבו האב ובנו את המקום, הוביל הנאשם את המנוחה מעורפלת החושים למקום מוסתר בחצר בית ספר נטוש, שם ביצע בה את עבירות המין וחנק אותה למוות.
הרוצח סילק מזירת העבירה את בגדי המנוחה ופיזרם ברחובות סמוכים. לאחר מכן השתמש בדבק מגע וביקש משתי נערות (ראו פרק ז' להכרעת הדין, עמ' 55-52) להסתיר את הקשר שלו לגופת המנוחה ולשקר למשטרה כי הוא הובילן אליה, ולאחר מכן חזר לביתו, שם השתמש שוב בדבק מגע וסיפק את עצמו תוך צפייה בסרטים פורנוגרפיים.
את התנהגותו לאחר הרצח, מצא בית המשפט כמעידה שהיה במלוא עשתונותיו, הבין היטב את מעשיו ואת תוצאתם, לא ירא מהם והתרכז בהרחקתו מהם ובסיפוק צרכיו הוא.
בגזר דינם פסקו השופטים כי "אל נוכח העבירות החמורות, שהנאשם ביצע כלפי המנוחה, על הנסיבות האופפות אותן ועל-רקעו העברייני של הנאשם, לא ראינו מקום להימנע מהרשעתו של הנאשם בעבירות אשר ביצע. גם לא נתבקשנו לעשות כן על-ידי ההגנה, אשר התמקדה בטיעוניה אך בעונש הראוי לו, לטעמה, על מעשיו הנוראיים".
במסגרת הבאת הראיות לעונש, העידה בפנינו שרה ספיר, אמה של מעיין, אשר חזרה וגוללה בפני בית המשפט בכאב עמוק, את היום האחרון לחיי בתה. האם הכואבת ביקשה שנמצה עם הרוצח, שאינו בר שיקום כדבריה, את הדין ונשימו מאחר סורג ובריח עד יומו האחרון, שאולי בכך תמצא להם מנוחה כלשהי.
בטיעוניה לעונש, התייחסה המדינה למעשי הפשע האכזריים שביצע הרוצח ולשובל הקורבנות שהשאיר אחריו. הוצגה בפני בית המשפט התייחסות לנסיבות ביצוע העבירות, ניתנה הפניה לתסקיר שירות המבחן, אשר לא נמצאה בו המלצה טיפולית, ולהסתבכויות הקודמות של הרוצח בפלילים, כפי שעלה מגיליון רישומיו הפליליים. המדינה ביקשה כי יוטל על עבירת הרצח עונש מאסר עולם, כי רק עונש זה "ישקף את חומרת עבירת הרצח שבוצעה כפי שנאמר, ברשעות ואכזריות רבה".
המדינה ביקשה שלא לתת לרוצח את המגן בשל שעיין הינו קטין. לדברי הפרקליטות: "אסור שהנאשם יחסה תחת אותה מטריה וצל של תקדימים אחרים של בתי משפט שבחרו מטעמים אלו ואחרים, מנסיבות אלו ואחרות שלא להעניש את הרוצח במלוא חומרת הדין רק בשל קטינותו ובשל העובדה שישנה נסיבה כגון זו שבפנינו, שהוא שאף לריאותיו דבק".
באשר לעבירות המין ביקשה המדינה לגזור עונשו בנוסף ולא בחפיפה לעונש שיוטל עליו בגין הרצח, קרי עונש מאסר נוסף של עשרים שנה, כי כך, לטענתה, צודק מוסרית ומשפטית.
הסנגוריה, מנגדנסתה, ללא הצלחה מרובה, להציג בפני בית המשפט נסיבות אשר יביאו להקלת מה בעונשו. הרוצח התייחס באופן לקוני בלבד למתרחש ואמר: "התובעת אמרה שאני ממשיך לבצע עבירות אז זה לא בדיוק נכון. אני מצטער לא יודע מה להגיד". אמר ולא יסף.
בית המשפט התייחס בפסק דינו לעובדה כי עד היום אין הרוצח מודה בעבירות המין שביצע במעיין. הרוצח ממשיך בהסתרת האמת, עובדה, לדעת השופטים, מצביעה על הכחשה שהיא ניגודה של הפנמה ולקיחת אחריות. "נראה שגם היום וממרחק זמן הנאשם אינו מבין את חומרת מעשיו וממאן לקחת עליהם אחריות".
השופטים חרצו דינו של הרוצח על עבירת הרצח בתמיות דעים. "אנו בדעה שהעונש ההולם לנאשם על-פי מידתו על עבירת הרצח בה הורשע הוא עונש של מאסר עולם. הרצח גדע את חייה של מעיין, שעדיין לא מלאו לה ביום מותה שש-עשרה שנים, וזאת על לא עוול בכפה. היא לא תשב יותר עם משפחתה לארוחת ערב, לא תתכונן לבחינות בבית הספר ולא תצא יותר לבילוי מאושרת, מבושמת וחייכנית".
אשר לענישה בגין עבירות המין, פסקו השופטים, כי תהא היא בחופף לעונש שהושת על הרוצח בגין הרצח. טעמיהם היו עובדת היותו כבן שש-עשרה בעת ביצוע העבירות ולמרות שמאמצי הטיפול בו לא נשאו פרי עד היום והוא הוכיח במעשיו שתוקפנותו ואלימותו רק הסלימו, היו לו בעברו וגם לאחרונה בכלא אפיזודות, לעתים קצרות ולעתים ארוכות, בהן הוכיח כי יש לו שביב תקווה, כך שלמרות הקשיים המונעים ממנו המלצה טיפולית דומה עלינו שאין לסתום את הגולל על אפשרויות שיקומו של הנאשם בעתיד ומצאנו להשאיר לו אור בקצה המנהרה שיעודדו לעשות כן.
