42,000 לוקים בקרישי דם בישראל מדי שנה

• חוסר תנועה:

כאשר אדם פעיל, תזוזת השרירים שלו מסייעת בהזרמת הדם בוורידים העמוקים. אם הוא מרותק למיטה או חסר תנועה לאורך זמן, למשל לאחר ניתוח או תאונה, זרימת הדם בוורידים תהיה איטית יותר, דבר המעלה את הסיכוי ליצירת קרישי דם.

• ניתוחים גדולים:

ניתוחים מגבירים את הסיכון, במיוחד אם מדובר בניתוח בחלק הגוף התחתון.

• טראומה (שברים):

שברים או פגיעה קשה בשרירים הם הגורמים השכיחים לפגיעה בוורידים. פציעה כזאת עלולה לגרום להיצרות או לחסימה של הוורידים הגורמת לדם להיקרש בקלות. בנוסף, אם קיים הצורך להסתובב עם גבס, הסיכון לקרישה גבוה יותר.

• מחלות שונות:

מצבי תחלואה מסויימים, כגון: מחלות לב, דליות ברגליים ומחלות זיהומיות, עלולות להגביר את הסיכון, בשל זרימה איטית של דם וחוסר בתנועה כתוצאה משכיבה ממושכת במיטה.

• פקקת ורידים עמוקה בעבר:

מי שסבל בעבר מ-DVT, נמצא בקבוצת סיכון לאירוע נוסף. כמו-כן, הסיכון גובר כתוצאה מבעיה גנטית הגורמת לקרישתיות יתר.

• עודף משקל משמעותי:

עודף משקל משמעותי מעלה את הסיכון, במיוחד אם מתלווה לכך גורם סיכון נוסף.

• עישון:

למרות שחסרים מחקרים נוספים בנושא, כבר כעת מסתמן כי עישון מעלה את הסיכון לפתח פקקת ורידים. הסיכון גובר בעישון מעל חפיסה ליממה.

• טיסות ארוכות:

טיסות/נסיעות ארוכות ברכב, אוטובוס או רכבת, הם גורמי סיכון. הישיבה הממושכת במקום צר ומוגבל מעלה את הסיכון ליצירת קריש דם ולפקקת ורידית.

פקקת ורידית (DVT) הינה כינוי לקרישי דם הנוצרים בעיקר באזורי הגוף התחתונים, בעיקר ברגליים, באגן ובבטן. הם נוצרים כאשר קצב זרימת הדם יורד עקב מחלה, פציעה או חוסר ממושך בפעילות, מה שגורם לדם להתרכז באזור מסוים ולהתחיל להיקרש.

חלקים מקריש הדם עלולים להיפרד מהגוש המרכזי, לנדוד בעזרת מחזור הדם לאזורים שונים בגוף ולגרום לבעיות בריאותיות שונות, שעלולות להוביל אף למוות במידה שלא אובחנו מבעוד מועד.

הסימנים עשויים לכלול כאב, נפיחות, שינוי בצבע העור או אדמומיות באזור בו התפתח קריש הדם והתחממות העור באזור. עם זאת, בכמעט מחצית מהאירועים הרפואיים בהם היה מעורב קריש דם, לא נצפו סימנים מוקדמים והם היו "שקטים" לגמרי.

בנוסף, מאחר שהתסמינים מזכירים מאוד תסמינים של מחלות אחרות, קשה מאוד לקבוע האם אכן מדובר בפקקת ורידית מבלי לבצע בדיקות רפואיות מקיפות.

במהלך החודשים האחרונים נערך בישראל מחקר בקרב כ-180 מאושפזים מעל גיל 40 במחלקות הפנימיות. המחקר בחן את תיקם הרפואי של המאושפזים על-מנת לבדוק האם הם סבלו מגורמי סיכון לקרישי דם והאם ניתן להם טיפול מונע על-פי ההנחיות. מממצאי המחקר עולה, כי לשליש מהחולים לא היה אף גורם סיכון לקרישי דם ולכשליש נוסף היו לפחות שני גורמי סיכון.

עוד עולה מהנתונים, כי ל-47.4% מהחולים היו גורמי סיכון שהיו צריכים לקבל טיפול מונע, אך מתוך אלו רק 22% קיבלו טיפול מונע בפועל, כלומר 78% מאלו שהיו זקוקים לטיפול מונע לא קיבלו זאת. בנוסף, היו כ-10% שקיבלו טיפול מונע שלא לצורך.

ד"ר אהרן לובצקי, מומחה לקרישה מהמרכז הרפואי שיבא תל השומר, מסר: "כיום מצב הטיפול המונע בישראל אינו מיטבי. מצבינו דומה לעולם, וארגוני בריאות מובילים כבר מחשיבים את מניעת קרישי הדם כנושא חשוב ביותר בשיפור הטיפול הרפואי בבתי חולים. טיפול מניעתי שכזה יוכל להוריד את התמותה הנגרמת כתוצאה מקרישי דם באופן משמעותי ולחסוך סבל, כסף וחיי אדם".

לדבריו, "מדובר בנתונים שלא הפתיעו אף אחד. המחקר מוכיח את הצורך בחינוך מעמיק יותר של הרופאים ובבניית תוכניות התערבות במחלקות לשיפור האיכות הרפואית בתחום זה".

ד"ר אשר וינדר, מנהל יחידת קרישה מבית החולים וולפסון, ציין כי "ניתן למנוע מחלות קרישי דם בחולים מאושפזים באמצעים תרופתיים פשוטים יחסית. כאשר לא ניתן טיפול מניעתי ומתפתחת מחלה - הטיפול מורכב וממושך וגורם לנטל רפואי כבד על המטופל ועל מערכת הבריאות. לכן, חייבים לפעול".

פרופ' אאידה ענבל, מנהלת יחידה למחלות קרישת הדם בבית החולים בילינסון ויו"ר החברה הישראלית לקרישה, אמרה כי "קרישי הדם הם גורם התמותה הנפוץ ביותר הניתן למניעה בתוך בית החולים. טיפול מונע נכון יכול למנוע כשני שליש מהמקרים".

בארץ ישנם 22 בתי חולים כלליים, וכיום פועלות רק 6 יחידות לטיפול בקרישה בבתי החולים: בבית חולים בילינסון; במרכז רפואי שיבא; במרכז רפואי רמב"ם; במרכז רפואי וולפסון, במרכז הרפואי הדסה ובמרכז הרפואי סורוקה.