החשיכה היא יצירת אמנות בפני עצמה, אולי יצירת האמנות האמיתית. הציבור יכול לצפות ביצירה רק בשעה הנקובה בכרטיס ובקבוצות קטנות, ותחת סידורי אבטחה דרקוניים. הביקור מוגבל לשתי דקות, שבהן העיניים אינן מסתגלות לחשיכה. בשתי דקות
הגולגולת הזוהרת נדמית כחלום, וארובות העיניים הן בריכות כחולות-ירוקות השקועות בתוך מסכת רפאים מהבהבת. כאשר מתקרבים הראש זוהר בכל צבעי הקשת... ואז שתי הדקות נגמרות, והמבקרים יוצאים מהבניין.
אפשר להיכנס שוב לגלריה ווייט קיוב בלונדון כדי לראות את שאר התערוכה של דמיאן הירסט, שתוצג עד 7 ביולי. אבל אחרי העבודה הזאת, "For the Love of God", זאת לא תהיה אותה חוויה.
האמנות הקודמת שיצר הירסט לא נראית מיידית ואמיתית באותה מידה לאחר הצפייה ביצירתו החדשה. זה נכון לא רק בנוגע ליצירות הקודמות שלו, אלא גם לכל היצירות של כל האמנים בעולם כיום. הפלא שניצב במרכז התערוכה אינו רק ממנטו מורי, תזכורת למוות, אלא גם לידה מבעיתה - לידה שהיא כמו מוות. מה בדיוק נולד כאן? אולי האמנות של המאה ה-21.
מעין אוטוביוגרפיה
האמנות של המאה ה-20 לא התחילה ב-1900 אלא ב-1907, בשנה שבה צייר פבלו פיקאסו את "העלמות מאוויניון". 100 שנה לאחר-מכן יצר הירסט אובייקט שאינו קשור למאה ה-20. למעשה זאת יצירת אמנות שהיתה יכולה להיווצר בכל מאה פרט למאה ה-20. האמנות נאבקה להשתחרר מהמאה ה-20 משום שהמחצית הראשונה שלה היתה תקופה בעלת השפעה עצומה. ואולם, הירסט הצליח להשתחרר ממנה - בפעם השנייה בקריירה שלו.
התערוכה הזאת היא מעין אוטוביוגרפיה, ניסוח מחדש שמגדיר מיהו הירסט, בדומה למודעות העצמית שהפגין פיקאסו ב-1907 או ב-1937, כאשר צייר את "גרניקה": ניתוח עצמי של אמן אינטליגנטי, הבוחן במבט לאחור את הישגיו ברגע שבו הוא מתעלה עליהם. הוא אפילו חוזר שוב אל יצירת המופת שהתחילה את הכל, הבזק הגאונות שלו כשהיה בשנות ה-20 לחייו.
המתסכל מכל ביצירה "The Physical Impossibility of Death in the Mind of Someone Living" - הכריש שהירסט הציב במכל של פורמלין בתחילת שנות ה-90 - הוא הניסיון להסביר את עוצמתה לכל מי שלא ראה אותה כשהוצגה לראשונה בגלריה סאצ'י. שם היצירה הלם אותה משום שמקרוב נראה שהכריש באמת חי ושוחה לעבר הצופים. מאז הכריש נרקב והחל להצטמק. כשהיצירה הוצגה שוב לציבור, לאחר שהירסט כבר זכה לפרסום עולמי, היא נהפכה למוצג משונה שמתאים יותר לפינה מאובקת במוזיאון הטבע.
ביצירתו החדשה, "Death Explained", מנצל הירסט את חולשת היצירה הקודמת. ברור שהכריש החדש המוצג בתערוכה אינו חי, משום שהוא חצוי באמצעו ומוצג בשני מכלים נפרדים שהמבקרים יכולים לעבור ביניהם. כלומר, המבקרים יכולים לעמוד בתוך פיו וקיבתו של הכריש.
פסלי החיות של הירסט, המוצגים בתערוכה תחת הכותרת "Natural History" - ולצדם הכריש החצוי, פרות, כבשים, דגים ויונה לבנה - הם יצירות מורכבות מבחינה אופטית שמשתעשעות בעושר אין-סופי באופן שבו גופים גדולים של נוזלים מחזירים אור. שני חצאי הכריש לא ניצבים סתם בתוך המכלים; לכו לאורכם ותראו איך הנוזלים משנים את אופן הראייה. נדמה שהזנב נע מצד לצד. העור האפור נראה גדול יותר כשמביטים מבחוץ, אבל כשעומדים בין שני המכלים האיברים החשופים צמודים לזכוכית ואין אפקט של הגדלה.
בחייו הכריש גדול מהחיים. במותו הוא קטן מהחיים. ומהם החיים? מהו דבר שיוצר הבדל כה גדול בין אורגניזמים המסוגלים לנוע לבין אלה שלא? כל יצירה בתערוכה של הירסט שואלת את השאלה הזאת באובססיוויות. האם הירסט הוא אמן מורבידי, מומחה למוות? האם הוא רוצה למות? הירסט מפחד מהמוות מפני שהוא אוהב את החיים והדבר מתברר ביצירות המזעזעות ביותר בתערוכה.
משהו קדמוני
בקומה העליונה של גלריה וייט קיוב בהוקסטון סקוור מוצגים ארבעה ציורים שמסתמנים כהקלה מהאכזריות של היצירות האחרות. אלה דימויים עדינים של לידת בנו של הירסט, סיירוס, שהועתקו באהבה מצילומים שצולמו בחדר הניתוח כאשר אשתו מיה ילדה בניתוח קיסרי. הציורים האלה נוגעים ללב. מצחיק לראות את הירסט כאבא ממושקף בציור שנקרא "משפחה מאושרת". אבל בחלל הנוסף של הגלריה בסנט ג'יימס מכה המציאות בפני המבקרים. הירסט צילם, וצייר בעזרת האסיסטנטים שלו, את הניתוח. הוא מראה את מיה פתוחה על שולחן הניתוחים, את הבשר והדם, את כלי הניתוח ואת התינוק - כמו אל קטן שנולד לקורבן מדמם.
ברישום שיצר הירסט לקראת יצירת הגולגולת הוא מציין "כמו הגולגולת המקסיקאית עם הטורקיז עליה". הגולגולת מבוססת באופן חלקי על המסכות האצטקיות המכסות גולגלות אמיתיות באבני חן כחולות. האצטקים הקריבו אלפים, פתחו את חזיהם והוציאו את לבם הפועם. הם עשו זאת כדי שהעולם ימשיך לחיות. החיים בשבילם היו אלימות. בציורי הלידה של סיירוס יש משהו קדמוני, משהו מההבנה האצטקית שהחיים כרוכים בכאב ובקורבן; שהמוות מפסיק את הכאב.
וזהו מלך המוות: גולגולת יצוקה מפלטינה ומכוסה ביהלומים. האזור שבו ממוקמת הגלריה הוא המקום המושלם להציג את יצירת האמנות בעידן של עושר עצום ונסיקה במחירי יצירות אמנות. האם זאת יצירה וולגרית? בהחלט, ולכן היא יצירה גדולה. יצירות כה רבות כיום שואפות לפסאודו-רצינות, מכסות על בינוניותן במעטה של פנייה אנתרופולוגית לתחושת הפגיעות האנושית האוניוורסלית. אבל הגולגולת גואלת את הירסט: האמנות שלו עברה שינוי ונהפכה למשהו עשיר ומוזר.
אי אפשר להתווכח עם היצירה הזאת. זאת יצירה מודרנית ששום אמן לא היה יכול ליצור. האובייקטים שהיא מזכירה - למשל, מסכת המוות מזהב של תות אנח אמון - נוצרו בידי אמנים אלמונים לפי הזמנת שליטים כל-יכולים.
הירסט יצר אובייקט יוצא דופן. ביצירה יש פרימיטיוויות שמזרימה כוח חדש באמנות של תקופתנו, כפי שהגילוי של המסכות מאפריקה ומהאוקיינוס השקט על-ידי פיקאסו חידש את האמנות לפני 100 שנה: הוא מבטיח שהאמנות במאה הזאת עדיין מסוגלת להיות משהו חדש וקדום, כמו האמנות הטובה ביותר בכל התקופות. קשה לחשוב על תקופה שלא היתה נדהמת ממנה: גם אדגר אלן פו, שייקספיר והאצטקים היו נוהרים לגלריה.
