דרמה טלוויזיונית שהופכת ליצירה מסקרנת

סרטו החדש של פיליפ לוארה מתחיל כמו דרמת טלוויזיה שגרתית ובאיטיות הופך ליצירה קולנועית מסקרנת כאשר בסופה היא מצליחה להפתיע ולרגש. חסרה רק שפה קולנועית ומשחק בעל נוכחות שיוכלו להרים את הסרט לשיאים שהוא ראוי לו.

העלילה של "אל תדאגו, אני בסדר" עוקבת אחרי לילי, בחורה צעירה החוזרת לביתה אחרי שנפשה בספרד. הוריה מספרים לה שאחיה התאום לואי עזב את הבית לאחר ריב גדול עם האב. הימים חולפים והאח איננו יוצר קשר. מרוב דאגה לילי מתחילה לפתח בעיות אכילה, ומגיעה למצב בריאותי קשה המצריך אשפוז בבית חולים. כאשר מגיע מכתב מאחיה היא מחליטה לקחת את עצמה בידיים, להבריא ולהתחיל לחיות את החיים מחדש בתקווה ויום אחד אחיה יחליט לחזור.

"אל תדאגו, אני בסדר" היה יכול להיות סרט אפל וקשה למדי אבל הוא מסופר בצורה מאוד פשוטה, מאוד ברורה, כזו שמנסה להיות אנושית אך לא רגשנית. לעיתים הזהירות הזו יוצרת ריחוק משמעותי בין הצופה למסך. כדי ליצור את הריחוק היוצרים בחרו לצלם את הסרט כיצירה קלסיציסטית. הסיפור הוא הגיבור ולא הדמויות. עם צילום ריאליסטי יותר, היה ניתן לחדור לתוך נפשותיהם של הגיבורים, מה שהיה הופך את הסרט לקולנועי יותר.

גם השחקנים לא עוזרים לסרט להתרומם. השחקנית הצעירה מלאני לורן אולי מאוד יפה ורזה ובהחלט נראית כמו אחת שסובלת מאנורקסיה אבל זה לא אומר שהיא יכולה להחזיק סרט על כתפיה. קאד מראד המגלם את אביה של לילי פשוט לא אמין. ג'וליאן בויסלייר יפיוף ולא מעניין. היחידות שמצליחות להכניס עניין בעיקר בשל נוכחותן הפיסית המרשימה הן השחקניות איזבל רנו המגלמת את האם ואייסה מאיה בעלת הנוכחות המרשימה המגלמת את חברתה של לילי.

עוד דבר שהטריד אותי מאוד היה הרומן הצפוי להחריד בין לילי לתומאס. מתחילת הסרט ההתפתחות הזו צפויה לחלוטין. מה שלא היה צפוי הוא הסוף המפתיע של הסרט. הסרט מתקדם לאטו וצריך סבלנות רבה כדי לשרוד אותו אבל הסוף של הסרט מכניס בו זריקה גדולה ומשמעותית של חיים ועניין. חבל שאותה זריקה ניתנת מאוחר מדי ממש חמש דקות לפני שהסרט הבעייתי הזה נגמר.