איפה הרגש של שלמה ארצי?

שלמה ארצי חזר אתמול לבסיס האם, אמפי קיסריה, לרגל פתיחת סיבוב ההופעות הקיצי שלו בעקבות האלבום האחרון "שפויים". מול קהל של אלפי מעריצים משולהבים הוא עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב - לתת שואו. זה היה גרנדיוזי, ראוותני, נוצץ, חגיגי וכל הסופרלטיבים שרק אפשר לחשוב עליהם. אבל דבר אחד היה חסר אתמול בקיסריה - רגש.

שלמה ארצי זה קונצנזוס, ולכן נגזר עלינו להיתקע בפקק אינסופי בדרך להופעה שלו, כשמסביבנו כל עם ישראל. ארצי הוא כנראה המכנה המשותף היחיד בין פרחות בנות 17, זוגות צעירים שבאו לספוג קצת רומנטיקה מלאכותית ובני גיל הזהב שאהבו אותו עוד כשהיה חייל מבויש בלהקה צבאית. לכן, שנייה לפני שנכנסים לאמפי, מומלץ לנטרל את בלוטת הציניות, לנסות להנות מהקיטש המהונדס היטב שארצי מספק ולהצטרף לשירה בציבור סביב מדורת השבט.

הקהל של שלמה ארצי רוצה לשיר עם שלמה, לחבק ולנשק את שלמה, להצטלם עם שלמה ולהדליק את מצלמת הטלפון הסלולרי בשירים הרומנטיים של שלמה, כי זה מה שהקהל של המותג שלמה ארצי מחפש. הרי ברור שהאיש מאחורי האגדה כבר אבד מזמן בין עשרות העיבודים המחודשים, האוספים ושיתופי הפעולה, והתמימות של הנרות מתקופת "אהבתיה" הוחלפה במסכי דור שלישי בוהקים באור כחול זרחני. ועל זה נאמר, לא נרות, לא תמימות ולא נעליים.

מי שהגיע אתמול לקיסריה לא היה צריך הרבה כדי להתניע. ארצי התחיל את המופע עם שני שירים מהאלבום החדש, מה שהיה יכול להיות חיסרון מבחינתו, אבל באופן מפתיע ואולי לא, כולם דיקלמו את השירים כאילו היו להיטים ותיקים. כמובן שכשהוא עבר בשיר השלישי ל"האהבה הישנה" כולם כבר היו על הרגליים, בעיקר כשהוא שאג את ה"ערב טוב קיסריה" המפורסם שלו. שלמה ארצי כבר הבין את הנוסחה ואין לו שום שיר ברפרטואר של השנים האחרונות שאי אפשר לשלב בו את המשפט האלמותי הזה.

הערב אתמול היה בעיקר נוסחתי, אבל היו בו גם כמה רגעים הזויים ומפתיעים, שלא ברור אם הם היו מתוכננים או ספונטניים. כך למשל כשאסי ישראלוף מ"מה קשור" - שמפורסם בחיקוי שלו לשלמה ארצי עם המגבת ובקבוק המים - הגיח מהקהל והתחיל לשיר איתו מעין דואט ספק ספונטני בו לא היה ברור מי המקור ומי החיקוי. רגע הזוי נוסף היה כשארצי שיתף את הקהל בכמויות הזיעה ששורפות לו בחריץ של התחת. בהחלט רגע מביך.

אולי זה קרה בגלל האופן שבו נבנה התיאטרון הרומי או סידורי האבטחה שיוצרים חיץ בין השורות הראשונות היוקרתיות ובין שאר הקהל, אבל בזמן ההופעה נדמה היה לנו שארצי עורך מסיבה פרטית לחבר'ה הקבועים מהשורות הראשונות. הוא ירד אליהם כמעט כל שיר, ובזמן שהם רקדו איתו, צחקו איתו, התחבקו איתו ונהנו איתו, לשאר הקהל נותר רק לצפות מהצד.

שלמה ארצי ריענן את השורות לקראת המופע החדש והוסיף את פיטר רוט המצוין כבסיסט ואת קרן טננבאום על הכינור. וצריך להגיד - עם כל ההערצה ופולחן האישיות - שלמה ארצי יודע גם לפרגן. עם טננבאום הוא שר דואט ופיטר רוט קיבל את כל הבמה לעצמו כששר את אחד השירים הקלאסיים של ארצי. גם מאיר ישראל שהולך איתו כבר שנים קיבל את הבמה לכמה דקות של סשן תיפוף סטייל מיומנה, וסינגולדה הביא אותה בסולו בוזוקי סטייל פוליקר שרק בשבילו היה שווה להגיע.

מצד שני, יכול להיות שזו היתה טעות אסטרטגית מבחינת שלמה ארצי, כי הרגע היחיד שסחט מאיתנו קצת רגש היה כשרוט פתח את הלב בשיר שהוא ביצע. איכשהו, התמימות שלו והפשטות בה הוא שר כבשו אותנו. ואת זה אי אפשר להגיד על שלמה ארצי, שאמנם הרביץ אתמול בלילה וואחד שואו, אבל השאיר את הרגש בבית.

שלמה ארצי, אמפיתיאטרון קיסריה, שבת 14.7.07