בסוף נובמבר 2006 העבירה הממשלה לוח-זמנים לפתרונות ביניים לחשש ההצפה בדרום ים המלח, הנובעת מעליית מפלס המים נוכח פעילות מפעלי ים המלח. כבר אז הדגיש בג"צ את חשיבות קידום ההחלטות התקציביות וההליכים ובדיון ההמשך, באפריל 2007, הוחלט כי לדיון נשוא החלטה זו יוגשו הודעות עידכון.
המדינה טענה, כי דין העתירה להידחות, מאחר שמדובר בנושא שיש להשאיר לטיפול גורמיה וכי מעורבותה אינה מובנת מאליה, שכן מדובר בסכסוך בין עסקים שונים - מפעלי ים המלח והמלונות המושפעים. כמו כן טענה, כי מאחר שכל הגורמים שותפים במהלך, אין מקום לעתירה הכוללת התדיינות משפטית ביניהם. תקציב הממשלה אינו גורע מהאפשרות לגבות בעתיד מגורמים אחרים למימון הגנות ובכלל - אין בעתירה לתרום תרומה של ממש למציאת פתרון שעליו שוקדת המדינה בלאו הכי.
המדינה הוסיפה, כי קיימות התפתחויות - המדינה תקצבה 200 מיליון ש"ח לעניין, הוטל על שר האוצר לקבוע הסדרי המימון בין השותפים, נקבע כי ועדה בין-משרדית בראשות מנכ"ל משרד התיירות ימשיך לרכז הנושא תוך שהחברה הממשלתית לתיירות תנהל הפרויקט כזרוע ביצועית. בנוסף, הוחלט כי הפרויקט יוכרז כ"פרויקט תשתית בעל חשיבות לאומית" ובוטלה החלטה קודמת שאסרה הסתייעות בגורמים חיצוניים באזור, כאשר עתה נתאפשר להסתייע במפעלי ים המלח ומועצה האזורית תמר, תוך בדיקת ניגוד עניינים.
התאחדות המלונות והמשיבים לעתירה, זולת המדינה, הדגישו כי המדינה אינה עומדת בלו"ז שקבעה, המהווה את לב לבו של הפרויקט ובאי-קיומו אין לתקציבים כל משמעות פרקטית. לא רק זאת, אלא שמנהלת או מנהל מקצועי טרם מונו ולכן אין מדובר בחריגה שולית. כמו כן טענו, כי המדינה אינה 'מתנדבת' והיא זו הנושאת באחריות להקמת המלונות וכי אין מדובר אלא בהליכי תכנון שלא נעשה במסגרת הלו"ז שנקבע.
המדינה השיבה, כי בעניין הלו"ז אין לה תשובה ויתכן כי היתה טעות בהגשתו, אך טענה גם כי שאר הצדדים אינם מקנים את הדעת להתקדמות הגדולה שביצעה המדינה וכי הם אינם פטורים מאחריות, שכן הם מלינים נגד החלטות שהם עצמם היו שותפים להן.
מפעלי ים המלח טענו, כי אלמלא הם לא היה קיים ים המלח וכי ידוע לממשלה על עניין העלאת המפלס עוד מ-1971 וכי הם מוכנים להיות קבלן לביצוע הפעולות. המועצה האזורית תמר טענה כי האחריות מוטלת ראשית כל על הממשלה, כי כיום אין גוף שעיסוקו היחיד בקיום הפרויקט וכי יש לשנות הלו"ז שנקבע.
השופט אליקים רובינשטיין לא חסך בדברים על ים המלח, לרבות ציטוטים רבים מהתנ"ך, המשנה וספרי מלומדים אחרים וראשית פתח בכך, כי "ים המלח אינו עוד מתחם מני רבים במדינת ישראל ..., אלא אחת מאבני היסוד של הארץ הזאת, שאיננו מעלים על דעתנו כי ממשלת ישראל תיתן יד במעשה או במחדל לפגיעה אנושה בה."
מוסיף השופט, כי דעת בית המשפט היא כי המדינה צריכה להיות "הקטר המושך את הקרונות" לפעילות כל השחקנים, בראשם מפעלי ים המלח והמלונות. ים המלח זקוק למבט רחב, לאומי ובעל תודעה היסטורית ולכן אין להפחית מחשיבות טענות המדינה, המודה כי היא "שקועה בנושא עד הצוואר".
השופט פסק, כי אין לקבל את גישת המדינה בחלק מטענותיה, שכן אינה מתנדבת וכך גם אינם הצדדים האחרים. אין חולק כי הטיפול בנושא ההצפה החל באיחור רב וכי לוח הזמנים חייב להתבצע. המעורבות השיפוטית במקרה זה הינו ללוות הפעולות על-מנת להבטיח שיתקיימו. הידרשות שר התיירות ומנכ"ל משרדו לעניין הינה מבורכת ויש להמשיך בכך וכן, שיתוף כל הצדדים לעתירה צריכה להיות בצורה מתאימה ובמאמץ משותף לפתרון ביניים ופתרון הקבע. עדיין, אין בכל האמור כדי לגרוע ממחויבות המדינה להוביל המהלך.
לבסוף, קבע השופט כי אומנם אושר תקציב והנושא עומד להכרזה כפרויקט לאומי, אלא שיש צורך בלו"ז ריאלי ומנהלת שתפקידה לבדוק כל יום את הנושא. מנקודת ההנחה, שהלו"ז שהוגש בשעתו היה בנוי על הערכת אנשי מקצוע והואיל ולא קוים, נדרש מהמדינה להגיש לו"ז עדכני ורציני תוך 60 יום, לרבות עידכונים נוספים באשר להתפתחויות. בתווך זמן זה, תמסר הודעה למנהלת ולמבנה הארגוני שלה, שעיסוקם הינו אך רק נושא זה. לאחר מכן, ינתנו 10 ימים לשאר הצדדים להגיב להודעת המדינה.
הדיון הבא - בתחילת נובמבר 2007, בו יתייצבו מנכ"ל משרד התיירות וראש המנהלת המוצעת. אולי עוד חזון למועד.
