פרסומת זה התחיל בסוּפּר שלי ברמת אביב: לפתע הופיעו שם משטחים ענקיים עם צנצנות טחינה גולמית. האריזה מיושנת, התוויות מרופטות, העיצוב גמלוני, הכיתוב העברי רצוף שגיאות, אבל הטעם היה נפלא. מספר הטלפון בתחתית צנצנת הפלסטיק עורר את סקרנותי.
יונת השלום לא מתה, היא אפילו לא שותתת דם. על המדפים בסופר הופיעו עוד ועוד יונים: טחינת “סמל היונה” משכם, טחינת “יונת השלום” ממישור אדומים, אזור תעשיה של התנחלות, והטחינה שלי, שכרזת הסופר אומרת שהיא־היא “טחינת היונה”, גם היא משכם.
אבל השבוע התברר לנו שהעוף שנראה כיונה על התווית הכחולה הוא בכלל לא יונה, אלא קרוואן, קורא בעברית, בעל כנף ממשפחת הפסיונים. “טחינת קרוואן” היא המלצת הבית שלי, תמיד אני לוקח אותה אתי לחברי הטוב עימאד סבע, הגולה בהולנד. המוצר הפלשתיני האחרון כמעט שנמכר בישראל, תוצרת העיר הכי כלואה בגדה, נהפך ללהיט אופנתי, מזרח תיכון חדש - ואנחנו בעקבותיו.
הרחוב הראשי שמקשר בין מחנה הפליטים בלאטה למחנה הפליטים אסכר, רחוב בלאטה שמו, היה סואן השבוע. אל תנועת המכוניות הרגילה נוספו בקרנות הרחוב מחסומי השוטרים הפלשתינים החמושים, שנפרסו בעיר לפני שבועיים ופועלים עד חצות. בלילה פולש צה”ל לעיר. השבוע החלו לפנות סוף סוף את עיי החורבות של המוקטעה הענקית וההרוסה, צלקת אחרונה של “חומת מגן”, שהולכת ומגלידה גם היא.
אין שלט בכניסה למפעל, רק ריחותיו המהבילים הובילו אותנו פנימה. שתי קומות, מרתף וקומת קרקע, 600 מ”ר בכל אחת, שבעה פועלים, 13 בשיא העונה, דודי קיטור ואבני ריחיים, ברוכים הבאים לטחינת קרוואן. דור רביעי לשומשום במפעל דיקנסי למראה: כמה פועלים, בבלויי סחבות, בוחשים, טוחנים, יוצקים ואורזים, בתוך בליל אדי הקיטור וריח הטחינה המתערבבים. הפוליטיקה והכיבוש נשארים בחוץ.
בוגר המחלקה לתעשיה וניהול באוניברסיטת “מטרופוליטן” בלידס, האנגלית בפיו של עלא תמאם לא רק קולחת, אלא גם בעלת ניחוח בריטי מובהק, שעומד בניגוד־מה למראהו הפרולטרי ולמראה של המפעל המיושן שהוא מנהל עם אחיו, ענאן, שדובר עברית. בן 33, עכשיו גם עלא לומד עברית אצל מורה פרטית שבאה למפעל. הוא מתגעגע יותר מכל לכפרו האהוב, פונטפראקט שבצפון אנגליה, “מולדתו השנייה”, כדבריו. “צ’ירס”, הוא אומר כשהוא לוגם כוס מיץ. בלידס אכל טחינה מספרד ומלבנון, אבל זה לא היה הטעם שהוא אוהב.
המחשב במשרד הזעיר פתוח: אתר החומוס באנגלית, הבלוג של שוקי, והמוטו “אכול חומוס, תן לגרגירים צ’אנס”, בראש דף הבית. סוזאן מקנדה, דרוסייפר מארה”ב, כרמן מבלגיה, שוקי מישראל ועלא מפלשתין מתכתבים ביניהם על סודות הטחינה. אף מלה על פוליטיקה, שוקי מזמין את עלא לטעום חומוס בתל אביב; עלא מבטיח להביא לו צנצנת טחינה. הוא אוהב את “חומוס גבעתיים”, שם הוא אוכל את ארוחות הבוקר שלו בביקוריו התכופים בישראל.
על הקיר תמונות המתים המשפחתיים, בן הדוד מסעוד שנרצח בידי פלשתיני במברג בקטטת נהגים ב-2005, והדוד סעיד שמת מסרטן אחרי 25 שנה בכלא הישראלי. עוד דודנית, ילדה בת 12, נהרגה מירי חיילים על מרפסת ביתה ב-1989. בצד החללים, תעודת הוקרה: אות האיכות הישראלי 2003. “התעודה מוענקת לחברה על תרומתה לקידום הכלכלה, המדע והחברה בישראל”.
ענאן מוטרד איך יוכל לחדש את תעודת הכשרות של המפעל, שתוקפה פג עם תחילת האינתיפאדה הראשונה. הוא טילפן לרבנות הראשית ושם אמרו לו: “אל תחשוב לבוא אלינו, אנחנו יושבים בבניין ממשלתי ולא ייתנו לך להיכנס”. פעם הכל היה כל כך פשוט: היו נוסעים למינהל האזרחי בבית־אל, משלמים אגרה ומוציאים תעודת כשרות. ועכשיו? הרי השומשום שהם מייבאים מאתיופיה באמצעות האחים חמאמה מישראל כשר למהדרין, אבל איך יביאו את המשגיח לכאן? “לא מספיק שזרעי השומשום כשרים?” שואל ענאן בתמימות, “הרי אנחנו משתמשים באותם גרגירים שבהם משתמשים כל המפעלים הכשרים בישראל”. יש לו, הוא מספר, חברים בקרני שומרון, וגם הם לא הצליחו לעזור. “אני רוצה שהלקוחות שלנו יהיו מרוצים. אני רוצה את תעודת הכשרות הכי טובה ולא מצליח. יש לנו עוד את התצלום של התעודה הישנה”.
כשרה או לא, מרבית תוצרתם מיועדת לישראל. כ-30 מפעלי טחינה יש בגדה, 22 מהם בשכם, מפעלים קטנים ומשפחתיים, ושניים מהם, היונה והקורא, מיועדים לשוק הישראלי. מ-1,000 קילוגרם טחינה ביום בשנים הראשונות עבר מפעלם לייצר 3,000-4,000 קילו ביום, והשוק לדבריהם עדיין צמא. 70% נמכרים ישירות לישראל, עוד 20% נמכרים בטולכרם ובקלקיליה ומשם לשוק הישראלי, היהודי והערבי, ורק 10% מתוצרתם מיועדים לשוק המקומי.
על יצוא הם בינתיים רק חולמים, “תחזיק לנו אצבעות”, מחייך עלא, שמתגורר יחד עם משפחתו מעל למפעל. את תמונות ילדיו הוא מציג בגאווה בסלולרי שלו. למשרד נכנסת בתו, דימא, ילדה בהירת שיער ותכולת עיניים ששבה מבית הספר. אביה מתמוגג למראה וממהר לחבקה.
את המפעל הקים אביהם, סמיר, ב-1981 בענבתא השכנה. אחר כך עברו אל הקסבה של שכם, ולבסוף הגיעו לכאן, לרחוב בלאטה. משפחת תמאם מייצרת טחינה זה ארבעה דורות, כיום יש למשפחה המורחבת חמישה מפעלי טחינה, כל פלג משפחתי והמפעל שלו, כל מפעל והשוק שלו. “קרוואן” מוכר בישראל.
קופסאות הקרטון מגיעות מ”קיסריה קרטון גלי”, צנצנות הפלסטיק מהמפעל של בן הדוד שלהם בשכם, אחת מאבני הריחיים היא אבן גרניט מדנמרק, השאר אבנים עתיקות וכבדות מסוריה, המלח לקילוף השומשום מגיע מים המלח. יש טחינה “מלכותית”, כמו שאומר עלא ויש טחינה רגילה. את המלכותית מייצרים בין אבני הריחיים, ייצור אטי ומסורבל ולכן יש גם מכונה מתוצרת שכם, להשלמת המלאכה. הם מערבבים בין שני הסוגים, הטחינה שלהם היא אם כן חצי מלכותית. שמונה שעות אורך תהליך ייצורה. הסוד הוא באיכות השומשום, בקילופו, בתהליך הקלייה ומעל לכל - באבני הריחיים. אסור בשום פנים להלבין את הטחינה, כמו שעושים אחרים לפעמים. יש כאן גם טחינה שחורה שעשוייה מקצח, טעמה מוזר, אבל זה כבר עניין אחר. והכי חשובה - הכתישה.
“טחינה היא עסק מסורתי מאוד”, אומר עלא, “זה יכול להיות רק עסק מסורתי. בייצור המוני ומודרני לא תקבל אותו מוצר, לכן אנחנו נזהרים לא לצמוח יותר מדי. הכל צריך להיות בעבודת יד”.
תמיד כיוונו לשוק הישראלי: “שם אפשר למכור במחירים גבוהים יותר, יש אצלכם מפעלי חומוס גדולים והשוק יציב”, אומר עלא, “ומכיוון שכך, דווקא בזמנים האפלים ביותר, ימי האינתיפאדה הראשונה והשנייה, הלך לנו מצוין. הצלחנו לשרוד, בזמן שהמפעלים הקטנים יותר לא הצליחו”. מרבית מפעלי הטחינה בשכם נמצאים בקסבה, למודת הפלישות והעוצרים, ולכן היה להם יתרון יחסי עליהם.
“אפילו בזמן ‘חומת מגן’ הצלחנו לייצר ולשווק”, אומר עלא, “זה היה אתגר. השוק דרש טחינה. הישראלים אוהבים חומוס וטחינה, אלו מוצרים מיוחדים ואנחנו הצלחנו לשווק. רוב הישראלים, כשהם מתרגלים למותג, הם לא מחליפים אותו. אנחנו מקבלים כל יום שניים־שלושה טלפונים מישראלים שמודים לנו”.
מודים או לא, הטחינה צריכה לעבור לפחות שני מחסומים בדרכה לישראל. אחד שצר על שכם ואחר כך מחסום טייבה שליד טולכרם, בכניסה לישראל. לא תשמעו מהתמאמים מלה של ביקורת או תלונה. הטחינה שלהם עוברת במהירות במחסומים, מעולם לא עוכבה ליותר מכמה שעות.
פועל במפעל משתכר בממוצע 50 שקלים ביום. על פרסום לא חשבו מעולם. “אבא אמר לנו תמיד שמוצר טוב הוא הפרסומת הטובה ביותר, ולאורו אנו הולכים. כל עוד זה טעים - זה יימכר”. גם את עיצוב האריזה הם ממאנים לשנות: אנשי השיווק של רשת מזון טבעי בישראל, לה הם מוכרים, אמרו לא לשנות כלום. מעולם גם לא הופעלו עליהם לחצים שלא לסחור עם ישראל.
אחות סבם היתה נוצרייה והיו לה שלושה בנים: האחד ישב חצי יובל שנים בכלא הישראלי, השני שירת במשטרת ישראל והשלישי היה קצין בחיל האוויר הירדני. אחת לשבוע נוסע עלא לישראל, בלי שום קושי מיוחד לדבריו. הוא גם מגיע לביקורים בסופר שלי ברמת אביב.
שקי השומשום הלבנים נחים בערימה בפינת הקומה הראשונה. יש שומשום מאתיופיה, יבוא האחים חמאמה, ידידי המשפחה זה 40 שנה, ויש גם כמה שקים, יבוא אישי של עלא, שנסע פעם לבורקינה־פאסו שבאפריקה, שם מצא שומשום מצוין וזול ואנשים שאי אפשר לבטוח בהם ואי אפשר לסחור אתם, לדבריו.
על השולחן נפתחת קופסת חלווה, מוצר הלוואי כאן, שמגיעה הישר מאולם הייצור. “את זה לא תאכלו בשום מקום בעולם. החלווה נשארת חמה רק 15 דקות אחרי ייצורה”, אומר עלא. גמרנו חצי קילו, נימוח בפה.
אתה בכלל מרגיש את הכיבוש? “הרבה בלב. גם אם אני לא מרגיש אותו פיסית, זה לחץ נפשי. אתה יכול לעבוד ולקוות לטוב, אבל לפעמים באות החדשות ואין לך חשק להמשיך. זה מה שמניע אותי להמשיך לדבר עם הישראלים, לקוחות, צרכנים וספקים, באינטרנט, בטלפון או באופן אישי. אז אני מרגיש שכולנו בני אדם ואין הבדלים בינינו.
“ולפעמים כואב לי שמה שהיה עד 1987 לא אפשרי עוד. מאז, אנחנו פוגשים מעט מאוד ישראלים. אבי לא ראה את משפחת חמאמה כבר 10 שנים. להכיר מישהו 40 שנה ולא לראות אותו 10 שנים זה קשה. זה לא רק עסקים, זו חברות מעבר לעסקים”.
עלא יוסיף מיד אחר כך, שמעולם לא נפל קורבן לרגשות עוינות ולגזענות בישראל. הוא אינו תומך בשום מפלגה או תנועה פלשתינית וגם את זה למד בשנותיו בבריטניה: כשטוני בלייר נבחר, אז היה סטודנט בלידס, הלכו רק 33% מהבריטים להצביע. “קחו את הפוליטיקה ותעזבו אותי עם הטחינה שלי”.
