שופט בית משפט השלום בירושלים, עודד שחם, דחה טענות מקדמיות שהעלה הח"כ לשעבר איוב קרא המואשם בעבירה של הזנחת נשק. עם זאת, קבע השופט כי ח"כ קרא יהיה רשאי להעלות טענות אלה שוב במשפט.
בכתב האישום שהוגש נגד ח"כ קרא נטען כי ב-29.11.04, סמוך לשעה 23:00, בלובי של מלון קראון פלזה בירושלים, השאיר כלי ירייה מסוג עוזון, וכן מחסנית ובה 19 כדורים, על דלפק הקבלה, ועזב את המקום בלא שנקט אמצעי זהירות סבירים. רק למחרת בבוקר, גילה את דבר היעלמותו של הנשק ופנה למשרד הקבלה לברר אם הנשק נמצא. בשלב זה כבר הועבר הנשק לידי המשטרה. ח"כ קרא הואשם בעבירה של "הזנחת השמירה על כלי ירייה".
ח"כ קרא העלה שלוש טענות מקדמיות: חסינות עניינית, הגנה מן הצדק וזוטי דברים. לטענתו, עומדת לו חסינות עניינית, לפי חוק חסינות חברי הכנסת, הפוטרת אותו מאחריות פלילית אם עשה את המעשה במסגרת מילוי תפקידו. ההגנה טענה כי ח"כ קרא נשא את הנשק לצורך אבטחה, בשל איומים על חייו במסגרת תפקידו כחבר כנסת.
בעניין זה קבע השופט שחם כי האיומים הופנו כלפי ח"כ קרא לפני זמן רב, בשנת 2003, ולכן אין זיקה בינם לבין הזנחת הנשק.
"לובי נעול ומאובטח"
עוד טענה ההגנה כי הלובי שבו הושאר הנשק הוא לובי עסקים הנמצא בקומה ה-21 וניתן להיכנס אליו רק בכרטיס מגנטי והמאובטח בידי חברת אבטחה. ח"כ קרא חש ברע והשאיר את הנשק זמנית בתוך תיק בלובי. את הנשק מצא מיד קצין ביטחון של המלון והעביר אותו למשמורת המשטרה. מכאן שמדובר בזוטי דברים.
אבל בהחלטתו לדחות טענה זו ציין השופט כי הלובי פתוח לאנשים רבים, ובהם עובדי מטבח, עובדי משק ומלצרים, ואין בו אבטחה כלשהי. עוד ציין כי נראה שהנשק התגלה אחרי זמן לא ארוך אך ח"כ קרא לא היה יכול לסמוך על כך, והעובדה שהוא שהוא עצמו גילה את דבר היעדרו של הנשק רק למחרת בבוקר מלמדת, לכאורה, על התרשלות ניכרת של קרא.
"גם בצבא לא עושים מזה עניין"
עוד טענה ההגנה כי התביעה לא הצביעה על מקרים נוספים שבהם הוגשו כתבי אישום על התרשלות זמנית בשמירה על נשק, שהסתיימה במציאת הנשק מייד, כאשר הנשק נמצא במקום סגור. ההגנה ציינה כי על-פי הנחיית הפרקליטות הצבאית לעניין אובדן כלי נשק, השיקול העיקרי להעמדה לדין על עבירות דומות הוא מידת חומרת ההתרשלות בשמירה על הנשק. לדברי ההגנה, יש ללמוד מהנחיה זו מקל וחומר, שכן בצבא קיימת הקפדה יתרה על נושא השמירה על נשק. לפיכך, ביקשה ההגנה לבטל את כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק.
אבל בהחלטתו לדחות גם טענה זו כתב השופט כי לא הובאו לפניו מקרים קונקרטיים המלמדים כי בנסיבות דומות בוחרת המדינה שלא להעמיד לדין. עוד כתב כי אין לפניו תשתית המאפשרת להשוות בין ההנחיות הפועלות בצבא לבין מדיניות ההעמדה לדין של רשויות התביעה האזרחית. השופט הוסיף כי ההנחיה שנתנה הפרקליטות הצבאית אינה מחייבת את התביעה האזרחית.
השופט התייחס לטענת ההגנה כי במקרה דומה במסגרת הצבא, התוצאה תהיה של היעדר רישום פלילי. "בכל הזהירות ניתן לומר, כי עונש כזה, בלא רישום פלילי, אינו קל יותר מרישום פלילי, בלא כליאה. בכל מקרה, מערכת השיפוט הצבאית שונה מן האזרחית, וגם הרשעה בהליכים שונים בבית דין צבאי אינה מוליכה בהכרח לרישום פלילי. מדובר במערכות ענישה שונות, עם איזונים שונים. לא ניתן, בנסיבות אלה, ללמוד גזירה שווה ממדיניות הצבא במקרים דומים", כתב השופט.
