שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב ד"ר עודד מודריק זיכה היום (ב', 28.1.08) את איגור מיוץ מאשמת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לאחר שקבע כי מיוץ פעל מתוך הגנה עצמית.
מיץ עבד בחנות לממכר דברי מאפה בשכונת שעריים ברחובות. תחום החנות נחלק לשניים: רחבה ללקוחות וקיתון ארוך וצר להכנת דברי המאפה. בין שני חלקי החנות מפריד דלפק המשמש להעברת המוצרים המוכנים לקונים.
ב-12.5.07 לפנות בוקר עבדו בחנות שני עובדים, מיוץ ודורית סעדי. היו לקוחות לא מעטים והם נאלצו להמתין לתורם. בין הממתינים היו גם שניים דוברי רוסית, ספיר ורטון וויקטור ניקיטין. הם הביעו מורת רוח על ההמתנה הארוכה, ודרשו ממיוץ ברוסית שירות מהיר. הוא ביקש שימתינו לתורם, ופרץ דין ודברים שכלל דברי איום חמורים כלפי מיוץ. לא היה למיוץ כל עניין לגרום להסלמה, אך השניים נכנסו אל הקיתון והחלו להפליא בו את מכותיהם. דורית ניסתה להתערב ולהדוף אותם אך לא הצליחה.
אחד מהם ניפץ צלחת חרס כבדה על ראשו של מיוץ. דם רב ניגר מראשו וכיסה את פניו. לא היה לו לאן להימלט. הוא אחז בסכין מטבח גדולה נופף בסכין כלפי ניקיטין, אך זה חמק וורטון נדקר בביטנו. לאחר הדקירה יצאו התוקפים מהחנות ונעו לכלי רכבם. מיוץ יצא בעקבותיהם כדי לרשום את מספר הרכב שבו נסעו, ושב מייד לחנות וביקש מדורית להזעיק את המשטרה.
ורטון אושפז בבית חולים, ונותח כדי להוציא את כיס המרה. הוא טען בחקירתו שאינו זוכר דבר מן ההתרחשות. ניקיטין נעלם. דורית טענה כי אינה זוכרת את האירוע. לפיכך העמידה הפרקליטות את מיוץ לדין.
התובעת, עו"ד ליאת פלג, טענה כי מיוץ ביצע פעולת דקירה מכוונת וכי הדבר נראה בבירור בצילומי מצלמת האבטחה. היא גם גרסה ששלב הדקירה התרחש שעה שהתוקפים החלו בנסיגה.
הסנגור, עו"ד ארקדי דוברונבסקי, גרס כי הדקירה הייתה חלק בלתי נפרד מהתקפה אלימה ומסוכנת שהתנהלה כלפי מיוץ.
המצלמה פספסה
בהכרעת הדין שזיכתה את מיוץ, קבע השופט מודריק כי נשמט הבסיס לטיעון העיקרי של התביעה כי היה "נתק", בין ההתקפה האלימה על מיוץ לבין דקירת תוקפו, וכי בפער הזמן הזה חדלה ההתקפה האלימה והחלה נסיגת התוקפים, שכן מצלמת האבטחה לא "כיסתה" את מהלך התקיפה. רק תנועת היד האוחזת בסכין והרתיעה לאחור של התוקף נקלטו, והתהוותה תחושה מדומה של "ניתוק". השופט קבע כי מה שאירע בפועל הוא ש"שני המהלכים היו אגודה אחת, בבחינת מכות ומכת נגד כמו לודרים בזירת האגרוף שאחד חובט ומשנהו משיב מלחמה שערה".
"מכיוון שאין מחלוקת שההתקפה על הנאשם סיכנה, חמורות, את שלומו ובאותו שלב אף הייתה תחושה מתקבלת על הדעת לפי כל אמת מבחן אובייקטיבית שחיי הנאשם נתונים בסכנה, אזי שאלת הנחיצות ושאלת הסבירות כלל אינן מתעוררות אם התגובה של הנאשם נעשתה תוך מהלך ההתקפה ולשם הדיפתה", קבע השופט.
