וירוסים אינם יכולים לבצע העתקה בעצמם אלא חייבים "לחטוף" תא חי. לווירוסים של שפעת יש ציפוי חיצוני דמוי ממברנה (קרומית) אותו הם ממזגים עם התא בו בחרו כקורבן.
הם מזריקים חומר גנטי לתא, וכך הופכים אותו למעבדה לייצור וירוסים. סוגים מסויימים של וירוסים מתנפצים החוצה מתאים "חטופים" אלו, אך וירוס השפעת, לעומתם, "נובט" החוצה, ומשתמש בשומנים מהתאים, כמו הכולסטרול, כדי ליצור את הממברנה שתעזור לו לעשות זאת.
מדובר בפרוטאין נגדו מיוצרים החיסונים. המעטפת החיצונית של הפרוטאין, הנקראת המגלוטינין, היא שנותנת לווירוסים של השפעת את האות "H" בשמם.
בתוך תא חמים ונחמד, ההמגלוטינין נמצא במצב נוזלי. אך בטמפרטורות קרות הוא מתחיל תהליך הדומה להתגבשות, הנקרא Ordering (סידור).
לאורך כל הדרך, מ-40 מעלות צלזיוס ועד ל-4 מעלות צלזיוס, הופך ההמגלוטינין בהדרגה למוצק. החוקרים משערים כי הדרגתיות זו היא שמאפשרת את קיומו בכל טמפרטורה.
כשהטמפרטורות חמות יותר בחוץ ציפוי מגן זה נמס, ואלא אם הוא בתוך גופו של אדם חי או בעל חיים, הווירוס מושמד.
הממצאים יוכלו גם לעזור למדענים לגלות דרכים להשמיד את השפעת. הם ציינו, כי בטמפרטורות קרות, המגן השומני הקשה עשוי לעמוד בפני תכשירי ניקוי מסויימים המקשים לשטוף את הווירוס מהידיים וממשטחים שונים.
שפעת ווירוסים אחרים של דרכי הנשימה מתפשטים בטיפות המשתחררות לאוויר בשיעול, עיטוש ושיחה ויכולות גם להתמקם על משטחים או בקצה האצבעות.
