מזוז מבהיר: אסור להציג חמץ במרחב פומבי

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, קובע בחוות דעת שהוציא, כי הסטטוס-קוו בעניין איסור החמץ לא הופר בפסיקה שניתנה באחרונה בבית המשפט, וכי גם עתה חל איסור על חנויות להציג חמץ במרחבים החיצוניים של בתי עסק. עמדתו זו של היועמ"ש היא-היא הקובעת, שכן היועמ"ש - בתפקידו כעומד בראש התביעה בישראל - הוא האיש המכתיב את מדיניות האכיפה בתחום זה.

מזוז קיים דיון בהשתתפות הגורמים הרלוונטיים מהפרקליטות, משרד הפנים ועיריית ירושלים - בנושא איסור הצגת חמץ בפסח, בהתאם לחוק חג המצות (איסורי חמץ), המכונה "חוק החמץ". הדיון כונס בעקבות פסק הדין שניתן ביום 2.4.2008 על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ת"פ 4726/07), בתיק שעסק בכתבי אישום שהוגשו נגד ארבעה בתי עסק (שתי מסעדות, מכולת ופיצריה) בגין הצגת חמץ בפסח.

בית המשפט ביטל את כתבי האישום לאחר שהגיע למסקנה כי כתבי האישום לא מגלים עבירה, מאחר שאין מדובר בהצגת חמץ בפומבי. פסק הדין עורר תרעומת קשה מצד המפלגות הדתיות, שטענו כי פסק הדין פוגע בסטטוס-קוו ומכשיר, למעשה, מכירת חמץ והצגתו ברבים במהלך חג הפסח. מפלגת שס אף איימה בנקיטת צעדים שעלולים לסכן את המשך תפקודה של הממשלה, בראשות אהוד אולמרט, אם לא תתגייס הקואליציה כולה ותפעל לחקיקה מהירה שתאסור הצגת חמץ.

מזוז נדרש לסוגייה זו בעקבות הפניות שקיבל, וכן כדי לברר את הסוגיות העולות מפסק הדין בנוגע להיקף האיסור שבחוק, זאת לצורך מתן הנחיות לגורמי האכיפה לקראת חג הפסח הקרב, וכן לבחון האם יש מקום לערער על פסק הדין, וזאת לאור פניות לעניין זה מצד גורמים שונים.

היועמ"ש קובע בחוות דעתו, כי חוק החמץ לא נועד לאסור ואינו אוסר על מכירה או צריכה של חמץ בפסח. החוק אוסר על בעל עסק להציג בפומבי מוצרי חמץ למכירה או לצריכה. "כפי שעולה מלשון החוק, וכפי שעולה בבירור גם מדברי ההסבר להצעת החוק, תכליתו של החוק להתמודד עם התופעה של הצגת חמץ בפרהסיה, כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור וכדי לשמור על הצביון היהודי של חג הפסח במרחב הציבורי (זאת, בדומה לתכלית של החוק המסמיך לאסור על פתיחת בתי עינוגים ובתי אוכל בתשעה באב). תכלית זו קיבלה ביטוי ברור גם בלשונו של החוק, שאינה אוסרת, כאמור, מכירה או צריכה של חמץ, ואף לא הצגה גרידא של חמץ, אלא רק "הצגה בפומבי של מוצר חמץ, למכירה או לצריכה".

בהתאם לכך, קובע מזוז, יש לפרש את האיסור: "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה", כמתייחס להצגה במרחב הציבורי-חיצוני, כגון: הצגת חמץ למכירה בדוכן (ברחוב, בשוק, או על המדרכה) וכן בדלפק או בחלון ראווה הפונים לרחוב. לעומת זאת, האיסור אינו חל על הצגת חמץ בתוך המרחב הפנימי הסגור של העסק.

לעניין זה, מדגיש מזוז, "מרחב ציבורי חיצוני" כולל רחוב, רחוב מקורה וכן גם את החללים הציבוריים הפתוחים בקניוני קניות סגורים, להבדיל מהמרחב הפנימי של בתי העסק שבקניון.

לפי חוות דעתו של מזוז, פרשנות זו תואמת, כאמור, את תכלית החוק ואת לשונו, ומאפשרת שמירה על הצביון של הפרהסיה במדינת ישראל, כמדינה יהודית, בחג הפסח, אך זאת ללא פגיעה מעבר לנדרש בזכותו של הפרט לחופש העיסוק ולחופש מדת. בכך ניתן איזון הולם לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

מזוז מדגיש, כי פרשנות זו - שהיא בעיקרה גם הפרשנות שניתנה על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בפסק הדין המדובר - אין בה משום חידוש או שינוי; אדרבא, זוהי העמדה העקבית שבה נקטה המדינה מזה שנים. למעשה, קובע מזוז: לא היה מקום לויכוח הציבור הנוקב בימים האחרונים, מצד המפלגות הדתיות, שכן מאומה לא השתנה ולא שונה.

עמדה זו, קובע מזוז, באה לידי ביטוי, בין היתר, במכתב בשנת 2000 מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, וגם בהנחיות מאפריל 2002 שהעביר משרד הפנים לפקחים שהוסמכו על ידו לשם אכיפת החוק. כמו-כן, עמדה זו הוצגה בכתב תגובה שהוגש על-ידי פרקליטות המדינה לבג"צ, ביולי 2002, בשם שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה דאז, בתשובה לעתירה שתקפה את חוקתיותו של חוק החמץ. לאור עמדה זו נדחתה העתירה, וזאת לאחר שהעותרים שם חזרו בהם מהעתירה לאור הערות בית המשפט.

באשר לפסק הדין שניתן בביהמ"ש לעניינים מקומיים, כותב מזוז, "הרי שלאור האמור, אין מקום לערער עליו, שכן בעיקרם של דברים הפרשנות שניתנה על-ידי בית המשפט תואמת את עמדת המדינה בסוגייה זו מזה שנים. יתרה מזו, בדיון התברר, כי התביעה העירונית בירושלים לא הייתה מודעת להנחיות ולמדיניות התביעה שפורטו לעיל, וכי מלכתחילה כתבי אישום הנדונים לא היו מוגשים אילו התובעים הכירו את ההנחיות בנדון. מזוז מצביע, למעשה, על ליקוי קשה בקרב אנשי התביעה, שהגישו כתב אישום באופן פסול ושגוי, מחמת זאת שלא היו ערים די הצורך למדיניות שעליה הוחלט.

היועמ"ש מזהיר, במקביל, כי בכוונת התביעה לאכוף את יישום החוק ביחס למקומות המציגים חמץ "בפומבי", בהתאם ללשון החוק ותכליתו.