עדן קנובסקי תבעה את עירית ירושלים בבית משפט לתביעות קטנות בעיר בסכום של 13,000 שקל לאחר שנאלצה לשלם דוחות חנייה למרות שהיתה זכאית לתו חנייה. מכתב התביעה עלה שהתובעת גרה בירושלים כשלמדה באוניברסיטה בעיר ונאלצה לשלם דוחות חניה בסך כולל של 10,000 שקל. לדבריה, פנתה לעיריה מספר פעמים על-מנת לקבל תו חניה ונתקלה בסירוב. קנובסקי ביקשה פיצוי בסך 3,000 שקל בגין עוגמת נפש וטרטור שנגרמו לה.
בכתב ההגנה השיבה עיריית ירושלים שלבית המשפט לתביעות קטנות אין סמכות לדון בתביעה. כמו כן שהתובעת לא היתה זכאית לתו חניה ולא עמדה בקריטריונים והדוחות ניתנו בצדק לאחר שחנתה, ברחבי העיר, שלא כדין. לדברי העיריה, על התובעת לשלם סכום גבוה מ-10,000 שקל בגין דוחות חניה שבחלקם לא שולמו. העיריה ביקשה לדחות את התביעה.
בפסק דין שניתן בתחילת החודש, בהעדר הצדדים, חייבה השופטת מלכה אביב, את עיריית ירושלים לשלם לתובעת 10,000 שקל בתוספת 2,500 שקל פיצוי בגין עוגמת נפש, טרדה והוצאות משפט. השופטת הדגישה שעל התובעת לשלם דוחות חניה ככל שלא שולמו עד ליום: 15/6/08 ואם לא כן, יבוטל פסק הדין ויהיה עליה להחזיר את הכספים שנפסקו לזכותה.
השופטת אביב, הציעה לצדדים לסיים את ההליך מחוץ לכותלי בית המשפט, "ולצערי הרב הצעתי זו לא יצאה אל פועל". השופטת קבעה שלבית המשפט לתביעות קטנות יש סמכות לדון בתיק. "סמכות בית המשפט נקבעת על-פי הסעדים הנתבעים בכתב התביעה. בתביעה דנן, התובעת תובעת סעד כספי בגין הנזק אשר נגרם לה, וסעד זה נתון לבית המשפט". לדברי השופטת, עיריית ירושלים לא מסרה הסבר מניח את הדעת מדוע נמנע תו החניה מהתובעת.
"בפי הנתבעת היו אומנם טיעונים רבים על כך שהתובעת לא עמה בקריטריונים לקבלת התו, אולם התברר בדיון כי התובעת עמדה בקריטריונים ואף העבירה מידע זה אל הנתבעת. מן החומר שבפני והדברים שנאמרו בדיונים, מסקנתי היא כי לו היתה הנתבעת מנחה את התובעת טוב יותר אילו מסמכים היא נדרשת להביא, היתה התובעת מראה לנתבעת כי היא עומדת בקריטריונים וזכאית לתו. אני מקבלת את טענת התובעת כי דרך ההתנהלות הבירוקרטית של הנתבעת הביאה לתוצאה שהיא לא קיבלה את התו המיוחל".
