"את מי את אוהבת יותר - את אימא או את אבא?", שואל אותי המורעב בהתקף סקרנות מוזר. "מה זאת השאלה הזאת?", אני שואלת בתמיהה, "ברור שאת אבא". הוא פוער פיו בתדהמה. "טוב, אני צוחקת, דפוק. ברור שאת שניהם בדיוק אותו הדבר. עד השמיים וחזרה. עם עננים והכול", אני מסכמת את השיחה שהוכתרה ברגע זה כמטופשת ביותר בעשור האחרון רק כדי לגלות שמדובר היה בטיזר.
המורעב החליט שהוא רוצה לקחת אותי לפאפא'ס, האיטלקייה החדשה שנפתחה על חורבותיה של ביג מאמא בתל אביב. "ביג מאמא מתה???", אני נתקפת בהלה משל איבדתי חברה קרובה ונאמנה. מהר מאוד אני מתבשרת כי היא לא הלכה לשום מקום. ביג מאמא חיה, נושמת ובועטת בתחום המשלוחים. לעומת זאת פאפא'ס, שהוקמה על-ידי אורן אלקלעי והאופה דני וייס, פתוחה לקהל הרחב בדיוק היכן שאימא הייתה פעם.
כל סוגיית אבא ואימא, עשתה לי חשק להתגנדר כאילו אני בדרך לבת מצווה של משפחה ועליי לסתום את הפה לכל אלה שחושבים שאני בהריון. שמתי על עצמי את הג'ינס הכי מרהיב שמצאתי, חולצת מעצבים יקרה ללא כל הצדקה ותיאבון של אחת שאוכלת בשביל שתיים, רק בלי הסיבה האמיתית. אנחנו מחנים בפאתי שוק הכרמל, מרחק יריקה מהמסעדה הממוקמת בבית דו קומתי משוחזר ויפהפה. הקרבה לעורק הראשי של אלנבי לא מורגשת כאן. המסעדה, הצבועה בחום ונקודות של אדום, מתפרשת על שטח די גדול, בעל מרווחים נאים בין שולחן למשנהו. אנחנו מובלים לשולחן פינתי אשר משקיף אל הגזוזטרה שבחוץ. מראות ענקיות עם מגע וינטאג' מקשטות את המקום ומוזיקת ג'אז ובלוז מקבלת את פנינו. אני פותחת את התפריט ונאלצת להרים את הלסת שלי מהרצפה. לא היה שם דבר שלא רציתי. אולי היה זה הזמן הזה בחודש, פסח שגרם לי להתגעגע או פשוט תפריט מאוד מוצלח, אבל לפתע מצאתי עצמי מריירת על פנכת גבינת הפרמזן.
מכל מקום, החלטנו להתחיל נקי. המורעב ביקש לעצמו את מנת הארנצי'ני (כדורי ריזוטו מטוגנים, ממולאים בעגבניות ומוצרלה טריה - 22 שקל), אני הזמנתי את סלט הפטריות הצלויות בפרמזן (תפוחי עץ, עלים ירוקים, צנונית ואגוזי לוז - 42 שקל). איילה המלצרית לא מוותרת לנו על יין וממליצה על mompertone כדי לבלוע כמו שצריך. שמעו, זה היה טוב. הכול. למעשה, באופן מפתיע, היה זה דווקא הסלט שגבר על שני כדורי הריזוטו הדשנים. לא שהיה בהם משהו רע, אבל השילוב של המרכיבים החמוצים והמתוקים של הסלט עשו לי ולמורעב טוב. מדובר במנה נאה שמספיקה ללא ספק לשניים עם קיבולת מוגדלת.
למנת הביניים, ביקשנו פיצה בטטה, כי לא מספיק סתם פיצה כדי להרגיש כמו בטטה. מנת ביניים, כן? מדובר בבצק דק, קריספי ופריך שגורם לך לחשוב שאולי בכל זאת תצא דיאטתי מכל הסיפור הזה. עד שמגיעים לזיתים, גבינת פטה, רוטב עגבניות ומוצרלה. וזה חם! כל כך חם שאני נשרפת בקצה הלשון. ויש לי רק אותי להאשים. אחרי הכול, לקחת משולש עוד כשהמגש בידה של המלצרית, זו טעות של מתחילים וזו גם חוצפה. אנחנו מחסלים חצי מגש בחצי דקה ומבטיחים לחכות.
לשלב המנות העיקריות, אנחנו כבר מגיעים מלאים. זה לא משנה לנו כהוא זה. מגש פיצה נוסף מגיע לעברנו עם אדים וריחות משכרים. "וזה הקואטרו פרומג'יו - פיצה ללא רוטב עגבניות עם ריקוטה, פרמזן, מוצרלה וגורגנזולה (40 שקל)", מסבירה לנו איילה ומניחה אותו בעדינות על השולחן. "נעים מאוד, אני ליאן", אני לוחשת לפיצה ומרגישה כבר את הכימיה. המורעב מעדיף את העיקרית שלו בצורת פונגי פומדורו (פטריות ונגיעות שמנת רוזמרין עם רדיאטורי - 42 שקל). בעוד המורעב שולח נשיפות לאוויר לקירור המנה, אני לא יודעת את נפשי מרוב אושר ומגלה שאני אוחזת ביד אחת משולש פיצה גבינה ובשנייה מזלג עמוסה בפסטה. מנת הפיצה משובחת, אך אני כבר מזהירה כי היא מותאמת לחובבי הגבינות הדומיננטיות. מנת הפונגי נפלאה וגדולה גם היא, כך לפי סנטרו של המורעב.
אני רוצה לגמור. באמת. לגמור הכל. לנקות את הצלחת. מבלי להשאיר עבודה לשף, אך מגלה שגם לקיבתי יש גבולות. ביציאה מהמקום, הדבר הראשון שאני עושה זה להתקשר לאימא ולהגיד לה שאני אוהבת אותה מאוד, אך מבקשת שתעביר לי בבקשה את אבא ומהר.
מילה לאבא ואימא: שתדעו שאני אוהבת אתכם באותה המידה. עד השמיים וחזרה, כולל עננים והכול. כל דבר הנאמר כאן שמשתמע אחרת - הוצא מהקשרו.
