נהג ההסעה תקף את התלמיד

הנאשם, חיים מלכה, הורשע בביצוע תקיפה סתם, וכן עבירת איומים. הקובל הינו תלמיד כיתה ו', שנסע בחודש ספטמבר 2007, במסגרת הסעת תלמידים, באוטובוס שהנאשם היה נהגו, ובמהלך אותה נסיעה עצר הנאשם את האוטובוס באמצע הכביש, ניגש לקובל, נתן לו מכה באזור כתף של זרוע שמאל, ואיים כי יכה אותו אם יוציא מילה מפיו.

בטיעוניו לעונש הדגיש ב"כ הקובל את חומרת מעשי הנאשם, ואת העובדה שלא קיבל אחריות עליהם ולא הביע כל חרטה. התובע ציין את פחדיו של הקובל וחבריו לכיתה להמשיך ולנסוע באוטובוס שעה שהנאשם נוהג בו, וביקש בסוף דבריו להשית עליו עונש מאסר מותנה, קנס כספי ופיצוי למתלונן. ב"כ הנאשם ביקש לבטל את הרשעת מרשו, תוך שציין את חששו מפיטורי הנאשם באם ההרשעה לא תבוטל. לחילופין ביקש הסנגור להתחשב בעובדה שמרשו הינו המפרנס היחיד למשפחתו וכי הפיק את הלקחים מהאירוע, להימנע מהטלת פיצוי, ולהסתפק בחתימת מרשו על התחייבות כספית.

בית המשפט בהחלטתו ציין, כי מעשי הנאשם חמורים. בהיותו נהג אוטובוס המסיע קטינים לבי"ס וחזרה, אמור היה לנהוג ביתר אורך רוח וסבלנות, גם אם התנהגות התלמידים לא הייתה לרוחו. במקום זאת, בחר הנאשם להתנהג בברוטאליות עם תלמיד כיתה ו', עת הכה אותו ואיים עליו. הדעת אינה סובלת התנהגות מעין זו מכל אדם, ולבטח לא מהאיש האמון על ביטחון התלמידים בשעת הסעתם.

הימנעות מהרשעת נאשמים

ביהמ"ש העליון נדרש לא אחת לשאלת הימנעות מהרשעת נאשמים. נפסק כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעת הנאשם מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.

הנאשם לא נדרש לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן, ובהעדר תסקיר הממליץ על אי הרשעתו, אין מקום לעשות כן. בית המשפט ציין, כי סעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מאפשר לביהמ"ש לבטל את הרשעת הנאשם לפני מתן גזר הדין, אם ראה שיש מקום לתת לגביו צו של"צ ללא הרשעה. יתרה מכך, הנאשם לא קיבל אחריות על מעשיו עד לרגע זה, ובדבריו האחרונים אף הדגיש שלא נגע בנאשם, כך שאין הוא מפנים את חומרת מעשיו, את האיסור שבהם ואין כל ביטחון שלא יחזור על התנהגות אסורה זו גם בעתיד.

בית המשפט ציין, כי שיקולי שיקום נאשם הם נכבדים, והרצון שלא יפוטר מתפקידו יתווסף לאותם שיקולים, ואולם, הכיצד ישוקם אדם אם אין הוא יודע שמעשיו אסורים, ומניין הביטחון שמעשים אסורים אלה לא יחזרו שוב, בתואנה שהם מותרים?

בית המשפט קבע, כי הנאשם פגע בכבודו ובגופו של תלמיד קטין, שעה שהסיעו לביתו. במקום לשמור על ביטחון הקובל ולהוות דוגמא לתלמידים אחרים, בחר הנאשם ליתן להם דוגמא שלילית, ובכך מעל הוא באמון שניתן בו ע"י ההורים, בית הספר ומעסיקיו. על אף עברו הנקי של הנאשם, גוברים השיקולים שמצדדים בהרשעתו, על אלה שמנגד, וביהמ"ש דוחה בזאת את בקשת הסנגור לביטול הרשעתו.

ביהמ"ש ציין כי יהא זה נכון וצודק להטיל על הנאשם מאסר מותנה, בכדי להבהיר לו כי מעשיו אסורים וחמורים. אשר למרכיב הפיצוי למתלונן, ביהמ"ש התרשם מעדות הקובל כי אכן פגיעת הנאשם בו הותירה את אותותיה, ויש מקום לפצותו בגין כך. מאחר דהוחלט לחייב את הנאשם בתשלום פיצוי למתלונן, ביהמ"ש נמנע מחיובו בתשלום קנס, הן בכדי לאזן בין מרכיבי הענישה השונים, והן בכדי שלא לפגוע באפשרות תשלום הפיצוי.

ביהמ"ש דוחה את חרטת הנאשם, שלדידו יצאה מפיו החוצה, בכדי לצאת ידי חובה, והוא אף עמד על כך שלא תקף את המתלונן, על אף שהורשע במעשה זה. עם זאת, ביהמ"ש התחשב בעברו הנקי, בחשש לפיטוריו, בגילו ובכל יתר הנסיבות שצוינו ע"י סנגורו. לאור כל האמור, ביהמ"ש מחליט להותיר את הרשעת הנאשם על כנה, ומטיל עליו חודשיים מאסר על תנאי, שיופעלו אם יעבור תוך שנתיים מהיום אחת או יותר מהעבירות בהן הורשע בתיק זה. בנוסף ביהמ"ש קבע פיצוי למתלונן ע"ס 5,000 ש"ח.