מיכל ובועז עצמון הסתכסכו עם שכניהם, בתיה ויוסף נבון, ותבעו אותם בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים. לטענתם, הנתבעים גרמו נזקים לשלושה עצים בוגרים הנטועים בחצרם, "ורק להם יש גישה לחלק העליון של העצים". התובעים צרפו תמונות בהן נראו התייבשות וצריבות של העלווה. כמו-כן הוגשה חוות דעת של מומחה לחקלאות וגינון בה נאמר: "מבחינת הצומח - חלק מהעצים יצליחו להשתקם, אך יתכן מצב של דעיכה והתנוונות עד התייבשות".
המומחה קבע שהנזק נגרם עקב ריסוס נקודתי של העץ ולא מדובר בפגיעה מערכתית בו או בקרקע". לתובעים לא היה ספק, בכתב התביעה, שהנתבעים הם שחיבלו בעצים, לאור "ההיסטוריה" העגומה ביניהם שכללה סכסוכים ועוינות הדדית.
הנתבעים הכחישו את טענות התובעים וטענו שקיימות דרכי גישה שונות לחצר התובעים והדרך מביתם אינה בלעדית. "ישנה גדר הפרדה בין הבתים, המאפשרת, במאמץ קל, לעוברים ולשבים לטפס עליה ולהיכנס לחצרם של התובעים". הנתבעים לא צרפו לכתב ההגנה חוות דעת מומחה וביקשו לדחות את התביעה.
בפסק דין שניתן בחודש שעבר, בהעדר הצדדים, דחתה השופטת מרים ליפשיץ-פריבס, את התביעה וחייבה את התובעים לשלם לנתבעים 400 שקל הוצאות משפט. "באתי לכלל מסקנה שלא הובאו על-ידי התובעים די ראיות להטלת האשם לקרות הנזקים לעצים על כתפי הנתבעים... עלה בידי הנתבעים להפריך את מסקנת המומחה שהפגיעה יכלה להיגרם דווקא מביתם... השתכנעתי כי קיימות דרכי גישה שונות לעצים, וזאת לא רק מכיוון המסלעה המשתפלת מביתם של הנתבעים... הודאת התובעים שלא ראו במו עיניהם את הנתבעים מחבלים בעצים, מביאות אותי לכלל מסקנה כי קיימות אפשרויות שונות לפגיעה בעצים ע"י גורמים שונים".
השופטת הוסיפה שלא נראו בעצים סימני התייבשות מוחלטת, למעט פגיעה בעלווה, וספק אם התובעים יגרמו לנזק בהיותם הנהנים העיקריים מצמרות העצים. "לא די בסכסוך ובקרבה פיזית של צמרות העצים הפגועים, לביתם של הנתבעים, כדי להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעה בעצים לבין הנתבעים והטלת האחריות לכך עליהם".
