העשור שלא יחזור - הרטרוספקטיבה של פסטיבל חיפה

פסטיבל הסרטים בחיפה, שנפתח אמש הוכיח בשנים האחרונות שהוא אחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים בישראל, בעיקר בשל הרטרוספקטיבות האיכותיות, שמנפיקים לנו קברניטיו מדי שנה.

השנה מוקדשת נישת הרטרוספקטיבה לאחד העשורים המשפיעים והמשמעותיים ביותר בתולדות הקולנוע: שנות השבעים בקולנוע האמריקני, הידועות גם בכינוי "תור הזהב האחרון של הוליווד". בעשור סוער ורב תהפוכות זה בתולדותיה של אמריקה (שהחל למעשה בשלהי שנות השישים), קם דור במאים חדש יצירתי ומבריק, אשר הגדיר ועיצב מחדש את אמצעי ההבעה הסינמטיים, הנרטיביים והצורניים כאחד, תוך הטבעת חותם אישי ובל יימחה על הקולנוע העולמי. רוברט אלטמן, סם פקינפה, מרטין סקורסזי, וודי אלן, פרנסיס פורד קופולה וויליאם פרידקין הם רק חלק קטן מן השמות האחראיים להולדת הקולנוע האמריקני המודרני, שניתץ את מערכותיה המסורתיות של הוליווד הישנה והשמרנית.

במהלך הפסטיבל יוקרנו "אדם בעקבות גורלו" (1969) של דניס הופר; "הצגת הקולנוע האחרונה" של פיטר בוגדונוביץ' (1971); "הקשר הצרפתי" (1971) של ויליאם פרידקין; "הקלפן והיצאנית" (1971) של רוברט אלטמן; "הפרט האחרון" (1973) של האל האשבי; "השיחה" (1975) של פרנסיס קופולה; "רחובות זועמים" (1973) של מרטין סקורסזי; ו"חקירה באפילה" (1975) של ארתור פן. יש לציין שאלו מהווים רק דוגמא צנועה לגל היצירתיות הגואה, ששטף את המסכים באותם ימים סוערים.

מהפיכות ושוורים זועמים

כדי להבין את גודל המהפכה יש להביט אחורה ולהבין את התמורות לא רק בתעשיית הקולנוע אלא החברה האמריקנית בכללותה. באמצע שנות השישים נקלעה הוליווד למשבר הקשה בתולדותיה: שיטת האולפנים הידועה הלכה ודעכה. הקהל העדיף לשבת מול מסך הטלוויזיה והדיר רגליו מבתי הקולנוע. ברקע, הגיעה האלימות באמריקה לשיאה: מלחמת וויטנאם, הרציחות הפוליטיות, מהומות הגזע והפגנות סוערות של תנועות המחאה השונות, עירערו את אושיותיה של החברה האמריקנית השסועה. פריחת תרבות הנגד ומרד הצעירים, הביאו גם את הוליווד השמרנית להכרה כי כללי המשחק השתנו.

דור הבמאים החדש, שקיבל עתה מן האולפנים הקורסים חופש יצירתי, שיקף בתכניו את מאוויו של הדור הצעיר, המורד והמתוחכם, כמו-גם את המציאות המחוספסת שניבטה מבעד לעיניה של אמריקה השסועה. מבחינה טכנית, הושפעו הבמאים הצעירים בין היתר ממגמות שונות בקולנוע העולמי (בראשם "הגל החדש" הצרפתי), שניכרו ביצירותיהם בעלות המאפיינים האישיים והלאומיים כאחד.

בשנת 1967 ניתן האות למהפיכה: "בוני וקלייד" של ארתור פן ו"הבוגר" של מייק ניקולס, שביטאו היטב את האווירה האנטי ממסדית בקרב דור ה"בייבי בומרס", היו להצלחה אמנותית ומסחרית כאחד. "קאובוי של חצות" של ג'ון שלזינגר, "חבורת הפראים" של סם פקינפה ו"אדם בעקבות גורלו" של דניס הופר, שהופקו כשנתיים מאוחר יותר, השלימו את המהפיכה וסרט המסע העצמאי של הופר, סמל לתרבות ההיפית של אמריקה, הפך לאייקון תרבותי עצום מימדים.

הקולנוע האישי, הריאליסטי והאקספרסיבי של דור הבמאים החדשים כלל עתה חזיונות תוכניים וויזואליים חדשניים של אלימות מסוגננת, מין גלוי, שימוש בסמים ומחסור פופולרי ב"הפי אנד" בנוסח הוליווד הישנה. סרטי "המורדים" המשיכו להופיע ביתר שאת בשנות השבעים וסימנו את נסיקתם המטאורית של דור יוצרים נוסף כגון מרטין סקורסזי, פרנסיס פורד קופולה, סטיבן ספילברג, ג'ורג' לוקאס ואחרים, שחיטטו בקרביה של אמריקה ובקונפליקטים הפנימיים שבה באמצעי מבע מהפכניים.

סרטי הפסטיבל משקפים את התימות המרכזיות והחתרניות של "הוליווד החדשה": המערבון היפהפה, המצולם בוירטואוזיות, של רוברט אלטמן "הקלפן והיצאנית", בכיכובם של וורן בייטי וג'ולי כריסטי, משמש מחד ככר לאלגוריה חריפה על רמיסתו של האינדיוידואל בידי המימסד האמריקני. מאידך, זוהי הצדעה לירית ועצובה לז'אנר דועך ונעלם. הצדעה דומה ניתן למצוא בנקל גם ב"הצגת הקולנוע האחרונה": המלודרמה המסוגננת של בוגדונביץ' הינה מזיגה מתוקה-מרירה של אמריקה, בשחור לבן נפלא, ועל מה שרצתה להיות ואיננה.

ההתפכחות מאשליות בעידן של ציניות, השחתת המידות וניכור בחברה ובממסד האמריקניים באים לידי ביטוי מלא ב"השיחה", יצירת המופת של קופולה בכיכובו של ג'ין הקמן. הסרט הקודר הזה, שעוסק בהאזנות סתר (ושכאילו ניבא את פרשת ווטרגייט), ביטא היטב את מאפייניו הנרטיביים של הקולנוע האמריקני של שנות השבעים: דמויות של גיבורים אמביוולנטיים, מבני עלילה דו משמעיים וסוף עגום במיוחד. הקמן חזר לנישת החוקר הפרטי הלאקוני גם ב"חקירה באפילה" של ארתור פן וגם בו שוררת אפילה ותחושת ריקבון מצמיתה.

האלימות המחוספסת של הקולנוע האמריקני המודרני מיוצגת באופן סוחף ב"קשר הצרפתי" של ויליאם פרידקין וב"רחובות זועמים" של מרטין סקורסזי. בזה הראשון מגלם הקמן שזכה באוסקר על תפקידו זה, בלש משטרה אלים ומחוספס, שיותר מכל צרוב בזיכרון הקולקטיבי הקולנועי בזכות סצינת מרדף המכוניות שהוא מנהל ברחובות ניו-יורק. סרטו של סקורסזי, הוא יצירה דחוסה, מחניקה, רוויית סמלים ודם, שבמרכזה מנסים צעירים קתולים (הרווי קייטל ורוברט דה נירו) לתפוס את מקומם בעולם הפשע של הכרך הגדול.

החיפוש אחר משמעות והחתירה לחופש גלומים ב"אדם בעקבות גורלו" (שהתיישן מאוד, יש לומר) ו"הפרט האחרון", האלמוני יחסית שבויים בידי האל האשבי. בשני הסרטים (בהם משתתף ג'ק ניקולסון הצעיר) המסע החיצוני הוא גם המסע הפנימי של גיבורים מבולבלים, המחפשים תובנות לגבי חייהם. בשני הסרטים מועלית על נס רוח החופש, שסופו, כמה אירוני, במוות מיותר הסותם אפשרות לשינוי תרבותי רדיקלי.

הרנסנס ההוליוודי של שנות השבעים ייצגו אפוא עשור קולנועי בלתי נשכח וגדוש בטכניקות מבע ומבנים נרטיביים מהפכניים, ששיקפו את המטמורפוזות בחברה האמריקנית הסוערת והמצולקת. אולם הקולנוע האמריקני המעמיק והאינטליגנטי לא האריך ימים. דווקא שניים מן הבמאים של עידן זה, סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס, יהיו אלו שיקרבו אותו לקיצו באותו עשור ממש. "מלתעות" (1975) ו"מלחמת הכוכבים" (1977) יבשרו על עידן שוברי הקופות הגדולים וסיומה של "ההצגה הגדולה האחרונה".