7 זוכים בפרס האמנות הפלסטית לשנת 2008

איה בן רון טווה בעבודותיה שפה אמנותית ייחודית. היא נעה בחופשיות בין מגוון מדיומים: ציור, רישום, הדפס, הדפס דיגיטאלי, וידאו, פיסול, איור, אנימציה, ספר-אמן. התרסה מודעת ומשחררת על המדיום במטרה להמשיך לתהות, לטעות, לתמוה ולחפור באותם תכנים באובססיביות שאינה מרפה ממנה כאמנית ומאיתנו כצופים.

בעבודותיה, איה בן רון בראש ובראשונה, מציבה מראה אכזרית ומישירה מבט אל עצמה, אלא שכדרכה האלכימית של האמנות, מראה זו אינה משקפת את דיוקנה אלא את "האחרים" ומתוך כך אותה ואותנו כחברה. "גיבורי" יצירותיה של איה בן רון הם הנידחים, הפגועים, החולים, המעוותים, הפצועים והזקנים, שונים, שאחרותם גורמת לנו שלא להשיר בהם מבט, או לכל היותר להגניב מבט מציצני. את גיבוריה המודחים והבלתי נראים עוטפת איה בן רון בהילה אסתטית מוקפדת המפתה אותנו להתבונן מקרוב, ואז כשאנו כבר כלואים באינטימיות של המבט שאין לו לאן לברוח, להתעמת עם המציאות.

איה בן רון משתמשת בתבונה וברגישות באסטרטגיות של הומור שחור, אירוניה, גרוטסקה ואסתטיקה פתיינית, כדי להקל עלינו לבלוע את "הגלולה המרה", וכדי לשאול שאלות על שיפוט אסתטי ומוסרי, על מוסכמות חברתיות המגדירות את "החולה" ו"הבריא", על יחסי הכוחות בין מטפל ומטופל, ואולי אף על שאלות עקרוניות יותר בדבר מה שמגדיר חיים כחיים.

דורון רבינא הוא אחד האמנים הבולטים והפעילים בשדה האמנות הישראלית בשנים האחרונות. אמן אוצר, כותב - בכל הפעילויות האלו באים לידי ביטוי הכישרון והאינטילגנציה שלו.

בשנה האחרונה בלבד הציג תערוכת יחיד, השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, אצר את תערוכת שנות התשעים במוזיאון הרצליה במסגרת פרויקט 60 שנות אמנות בישראל, ובנוסף אצר תערוכות רבות ומרתקות בגלריית המדרשה בתל אביב. עבודתו ניחנת בגמישות וזריזות תנועה, עשייה ושליטה ביכולת להפיק וליצור אובייקטים הנמצאים בתנועה מתמשכת אל עבר מיקומם ויוצרים קשר ושיח דינאמי עם חלל התצוגה.

לעבודותיו גימור מלוטש ואסתטי העשוי להיות כלי נשק המכוון אל מטרות נעות בין אם הן חברתיות או פוליטיות. לעומתן סימני מכחול ספוגים בנייר, עשויים לספר על געגוע פרטי. פעילותו הפורייה של דורון רבינא מגוונת, תוססת, מסקרנת ומאתגרת.

עבודתו של בועז טל בולטת ומוכרת בשדה הצילום והאמנות שנים רבות, ומתוך התערוכות הרבות הוצגו לאחרונה עבודותיו בתערוכה צ'ק פוסט-שנות השמונים במוזיאון חיפה לאומנות.

התמונות המצולמות הן של סצינות בהן לוקחות חלק בנות המשפחה שסבבו אותו ביצירתו עד מותה של זהבה אשתו לפני שנתיים. הדימויים מושאלים מהקנון של הציור האירופאי מימי הרנסאנס ואילך.

משחק התפקידים והאווירה בבית מבויימים אך נוצר מתח מתעתע בין התוצאה הצילומית האלגורית והדרמטית לבין המחשבה על ואפילו החדירה לתוך חיי המשפחה, בה מורשה הצופה להתבונן. בעבודותיו מן השנים האחרונות חל מפנה: הנושאים והצבעוניות מסמנים תחילתו של פרק חיים חדש בחייו וביחסו לצילום.

דוד גינתון הוא מהאמנים המרתקים, המעמיקים והרציניים ביותר מבין דור הביניים של האמנות הישראלית. החל מעבודות הצילום שלו משנות השבעים ותחילת השמונים, ועד סדרת הצילומים והציורים של ה"צד האחורי" מהשנים האחרונות, גינתון, ביצירה מורכבת מבחינה מושגית הנושאת אופי מחקרי, עוסק באופן עקבי בשאלות תרבותיות ופוליטיות, שבבסיסן שאלה על עצם האפשרות של קיום אמנות ותרבות ישראלית.

העיסוק של גינתון בשאלות אלו ביצירתו החזותית מבוסס על יצירת מתח מבני בין יסודות זרים המקיימים יחסים פרובלמאטיים, עויינים, מצביעים זה על זה ומאיימים לאיין זה את זה: כאן ושם, מקור והעתק, כתב ודימוי - (ספרים המועמדים במבנים גיאומטריים ומצולמים, אינם נקראים), ציור והצד האחורי שלו.

בנוסף, ראויה לציון גם תרומתו הגדולה של גינתון למחקר האמנות הישראלית בכתיבתו הפרשנית המאלפת והאיכותית.

תמר רבן היא היוצרת המובילה בארץ בתחום המיצג, עם השנים הפכה האמנות של תמר רבן לקטגוריה בפני עצמה ולסמן של איכות ומקוריות, המוכיחה שעדיין אפשר לרגש וליצור חוויה המפעילה את כל החושים. חוויה רגשית, חושנית ואינטלקטואלית עזה.

תמר רבן פיתחה שפה פואטית ייחודית לה העושה שימוש מודע בכל הכלים שמיצג מאפשר: ויזואליות, קול, זמן, טעם, ריח ומגע. רבות מעבודותיה של תמר רבן עוסקות בטקסים חברתיים ומשפחתיים, הטקסים מבוססים על פעולות יום-יומיות - סעודה, למידה, שינון. אלו הופכים במיצגיה של רבן לדיון בשאלות של זיכרון, נשיות, מיניות, יחסי הורים-ילדים, פרט וחברה, ארעיות, פגיעות ומהותה ומשמעותה של החוויה האמנותית.

תמר רבן מצליחה ביצירותיה לגשר בין האישי לקולקטיבי, בין פרגמנטים של זיכרון סובייקטיבי למציאות העכשווית שבתוכה אנו חיים.

מיצגיה של תמר רבן הוצגו בארץ ובעולם בפסטיבלים, תיאטראות, מוזיאונים וגלריות. היא הייתה ממייסדות מקלט 209 על-שם דן זקהיים, העמותה לקידום האמנות הבינתחומית בישראל, וכיום היא מייסדת והמנהלת האמנותית של במת מיצג, אנסמבל 209 ופסטיבל זז.

עבד עאבדי מוכר וידוע כאחד מהאמנים המצוינים והמשפיעים ביותר על אמנות ותרבות בחברה הערבית במהלך של יותר מארבעים שנה.

תרומתו ליצירת תרבות חזותית של האוכלוסיה הערבית בישראל היא חסרת תקדים, וניתן לתאר אותה בהקבלה להיקף עבודותיו של נחום גוטמן.

יצירותיו האמנותיות ברישום ובהדפס מוצגות החל משנות השישים באופן אינטנסיבי בעיתון אל-אתיחאד, בכתב העת הספרותי אל-ג'דיד, בספרי שירה וספרות, לצד יצירותיהם של אמיל חביבי, סלמאן נאטור, סמיח אל קאסם, מוחמד עלי טאה, אנטון שמס ועוד.

דימויים אלה מעצבים למעשה באופן משמעותי את הזיכרון החזותי ביחס לאירועים היסטוריים של החברה הערבית ביניהם דימוי הפליטים, אירועי יום האדמה ומציאות החיים בחיפה.

עאבדי כאמן וכמחנך מקדם במשך 40 שנה בעקביות ובכישרון רב את התרבות הערבית הנוצרת בישראל.

ענת בצר היא אמנית שמאחוריה כבר כ-16 שנים של עשייה מתמשכת המתפתחת באופן מרתק.

עבודתה המגוונת בפיסול, מיצבים ובציור היא יצירה מורכבת, מתוחכמת ושאפתנית, יצירה שאינה חוששת מלקיחת סיכונים.

בעבודותיה, החומרה - האיפוק הרגשי, האירוניה והשימוש בפרקטיקות של ניכוס, הן דרך עוקפת, "מרחיקת עדות", לדיבור על הדברים הקרובים ואף הכואבים ביותר - הפרטיים והקולקטיביים - כמו הבית, המשפחה, המקומי והזר, הקור והחום.

עבודותיה מצטיינות בדיוק צורני ומושגי ובמודעות עצמית ותרבותית גבוהה.