|
|
[צילום: מסעדת אוונגרד בתל אביב]
|
|
|
|
|
כנראה שאין טוב מליל חג המולד עצמו כדי לבלות במסעדה אמריקנית. כשנסענו באוטו המשפחתי שלנו לרמת החי"ל והגשם המאוחר אך החזק של תחילת החורף הישראלי שוצף על חלוננו, הרגשתי כאילו אני נוסע בכביש ארוך ארוך בקנטקי או במיין, או בכל מקום אחר שתבחרו בצפון אמריקה, ומחכה לרגע בו ינחתו על שולחני הבשר ותפוחי האדמה מחממי הבטן והלב, שרק מסעדת בשר או דיינר יכולים להציע. מה זה בכלל דיינר כאן בארץ?
המושג הזה עולה בפי רבות לאחרונה, אחרי מספר ביקורים במקומות שמגדירים את עצמם כדיינר או דיינר-בר. לואיז המעשנת מ'תלמה ולואיז', ה'פיץ' פיט' הנודע לשמצה מבוורלי הילס 90210, ארוחת הסטייק אנד אגס ב'תמונות קצרות' של אלטמן, המלצרית הסתומה מ'ליטל מיס סאנשיין', ועוד המון מלצריות עם קוקו בלונדיני, חולצה מכופתרת ורודה, פנקס וכד מלא בקפה שלא הייתי משקה בו את הכלב השנוא של השכנים, כולם רק חלק ממה שכל אחד מאיתנו מדמיין כשהוא שומע את המילה הזו. בינתיים, הדיינר הפוסט-פוסט מודרני לובש הרבה צורות וניתך בהרבה היתוכים. 'אוונגרד', כך התגלה, עונה על כל דרישות הז'אנר.
נמשיך עם עוד קצת נברסקה ברמת החייל. כשנכנסנו (היה זו יום ההולדת של אחותי והחלטנו להגדיל הפעם את ההרכב לשלישייה משפחתית - אבי, אחותי ואני) אווירת החג (זה הנוצרי), והAmerican-fest הורגשה בכל פינות המסעדה - קליפות בוטנים עיטרו את הרצפה, כנהוג במקסיקו ובספרד, סנטה קלאוסים מפלסטיק צפו בנו מתיישבים, המלצרים והברמנים חבשו מצנפות אדומות וג'סטין טימברלייק הגיע לאוזן שלי בווליום שכבר מזמן לא חווייתי.
מנורות אדומות קטנות מעניקות לבר הבאמת ענקי של המקום הזה טוייסט מעודן יותר, מעט מפתה אפילו. בכלל, העיצוב משרה אקלקטיות צבעונית, טיפה דחוסה, אבל מעוררת תיאבון דיינרי בריא והולכת יד ביד עם חוסר הרשמיות של המסעדה: לצד פלייסמטים עמוסי גרפיקה וספות דיינר חומות, נמצאים פרטי עיצוב אירופאיים יותר, ובסוף הבר נמצאים גם שני שולחנות ענק שיכולים לארח ימי הולדת בעלות כמות משתתפים גדולה בהרבה משלנו.
הברמן חבוש המצנפת מחייך, ומאחוריו מה שנראה כמבחר עצום של מיני שיכר, בערך כל מה שתדמיינו את עצמכם שותים ליד ההמבורגר. אבל הטוויסט האלכוהולי טמון במבחר הבירות המרשים והמגרה שמאפשר יכולת בחירה נרחבת מאד. אחרי הסבר מפורט (ובאמת ידעני) מהמלצר שלנו, הזמנו להרמת הכוסית מהדורה מיוחדת לחג המולד של הבירה הבלגית סאן ברנרדוס (75 שקל ל 750 מ"ל),שנקראת Christmas Ale, ובירה בלגית עדינה וטעימה במיוחד בשם דובל (30 שקל). שתיהן הפתעות טובות. הקוקטיילים הצטיינו פחות אך היו טעימים גם הם. המוחיטו הקלאסי (35 שקל) היה טעים אך הנענע לא הורגשה בו לצערנו. לעומתו הקייפירניה פסיפלורה (35 שקל) הייתה חמודה והטוויסט של פרי התשוקה נתן לה היפוך משמח. דווקא תפריט היין היה דל למדי, וחבל.
בעוד 'אמריקן בוי' של אסטל מפציע, אנחנו דוגמים שלוש מנות ראשונות. שתיים מהן אמריקניות להפליא: 'קפיטול היל' (44 שקל) - מעין חלת בצל או הר של בצלים בציפוי פריך, עם מטבלי צ'ילי מתוק, ברביקיו וחרדל, סיפקה את הסחורה והייתה קראנצ'ית מספיק, ו'באפאלו וינגס' (52 שקל) - כנפי עוף ברוטב ברביקיו, שהוגשו על מצע עלי חסה בליווי רוטב שמנת-רוקפור. הכנפיים והרוטב שלהן היו טעימים, אם כי לא הצלחנו להבין איך רוטב הרוקפור קשור לטעמים האלה. הברביקיו לבדו עושה את העבודה נהדר, ואיתו באמת נשארנו. הראשונה השלישית, אולי אירופית יותר - הייתה פטה כבדי עוף וברווז עם ריבת בצל וטוסטונים (48 שקל). הפטה מעולה והריבה טובה, אם כי לצערי רק מעט ממנה עיטר את הצלחת (אני היחיד שתמיד חסרה לו עוד ריבה על הצנימים?!).
המסעדה מתמלאת די מהר, ואחרי עוד דובל אנחנו פונים למנה עיקרית עתירת חלבונים - שתיים מתוך הרבה אופציות בשריות ומגרות. הראשונה הינה המבורגר הבית - בייקון, ביצה, ירקות וצ'יפס (58 שקל) -הקציצה עסיסית, הירקות טריים והצ'יפס פריך. ביצת העין ונתח הבייקון בדיוק במרקמים הנכונים. עוד קצת קטשופ מעמדת הרטבים השולחנית ועוברים הלאה למחבת בשרים לוהטת (135 שקל) שהונחה על-ידי המלצר המצונף והנחמד להפליא. היא כללה בשר בסגנון 'על האש', עם תיבול פשוט אך מתאים: נתחי פרגית, שיפודי אנטרקוט, נקניקיות עגל, צלעות טלה וקבב טלה. מעט יקרה מדי לדעתי, אך בהחלט מנה טעימה ועסיסית.
לאט לאט המוזיקה החלה לעבור מג'סטין ואסטל לחפירות קשות. בעוד אני פוזל לעבר מנות החזיר ופירות הים המפתות, הוחלט בשולחן להתקדם הלאה ולהמתיק את הארוחה האמריקנית בשני קינוחי דיינר שנראו מבטיחים: מגדלי אוונגרד (36 שקל) - וופל בלגי עם סירופ מייפל, 2 כדורי גלידת וניל ושוקולד ופקאן סיני היה מאכזב. המרקם של הוופל קשה ולא לעיס
במיוחד, ודווקא הגלידה הצטיינה בטעמה.
השני, White Lady (תהא האסוציאציה אשר תהא) - שלושה כדורי גלידה בציפוי בצק וסירופ מייפל (38 שקל), היה טעים והזכיר קינוחים אסייתיים מטוגנים, כשקור הגלידה נוכח מספיק כדי להכות בחום הבלילה. בעודנו אוכלים את הקינוחים לגמנו תה נענע טעים (12 שקל) ומקיאטו של רומבוטס (9 שקל).
אחרי כל ההקדמות שלי על דיינרים, אם הייתי באמת צריך לבחור ז'אנר למסעדה הזו, הייתי בוחר ב-Wild night out, כי ברור שזה מקום לחגוג בו, לצחוק בו בפראות, לשתות בו בירה מעולה, לאכול בו טוב. אוכל לא מתוחכם מדי, אבל גם לא פשוט מדי, בשרני, אמריקני. בקיצור, בערך מה שרוב האנשים שאכלו סביבנו בהנאה בינות מצנפות המלצרים האדומות, רצו לעשות בלילה חורפי זה של חנוכה ו/או קריסמס. חג שמח.
אירוע חריג ופסול מתרחש באולם בכיכובה של נציגת השב"ס
