יומיים לאחר הבחירות לכנסת ה-16, וכשנתיים לאחר שהוגשו הערעורים בפרשת שמעון שבס, ייתן בית המשפט העליון ביום חמישי (30.1.03) את פסק הדין בשני הערעורים: שמעון שבס מזה, והפרקליטות מזה.
שבס הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב, על-ידי השופט אדמונד לוי, בעבירה לפיה ניסה לקבל שוחד. בית המשפט גזר על שבס שתי שנות מאסר וקנס כספי ועונש מאסר על תנאי. התובע בתיק, עו"ד צבי קלנג, פרש לפני מספר חודשים מהפרקליטות. את שבס ייצגו עו"ד דב ויסגלס ומיכה פטמן.
בית המשפט המחוזי זיכה את שבס ממרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לרבות: שני אישומים בעבירות שוחד לכאורה. שבס ערער ביום 15.1.01 לבית המשפט העליון, על ההרשעה באישום שבו הורשע, ולחילופין - על העונש שהוטל עליו. המדינה הגישה ביום 14.1.01 ערעור על החלטת בית המשפט שלא להרשיעו באישום השלישי ("פרשת שולדנפריי").
בכתב הערעור מבקש שבס לבטל את קביעותיו של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, אדמונד לוי. שבס טוען בערעור, כי השופט הנכבד הרשיעו על יסוד תמיהות, חשדות וספקולציות - תוך התעלמות גורפת מעדויות ומראיות.
בערעורו הוא טען, בין היתר: "בפסק דין זה הורשע אדם ואיש ציבור שאין דופי בעברו בעבירה של ניסיון לקבלת שוחד והפרת אמונים בלא ראיות, על יסוד תמיהות, חשדות וספקולציות מחשבתיות, תוך התעלמות גורפת מעדויות ומראיות... הכשל המרכזי בפסק הדין נעוץ בשימוש המסיבי שנעשה, לאורך כל הכרעת הדין, ב"תמיהות" כתחליף לראיות, "תמיהות", שהועלו מלכתחילה כלפי התנהגות של אחרים (ולא של המערער)".
