"בקבר-אבא-שלי אני לא עולה על מדים. איך אני איתך?" מתריס הטירון, והמ"כית עונה לו בצה"לית מורעלת, שלא מבחינה בין עבר, הווה ועתיד: "כולם כולל כולם נמצאים פה בזמן שהגדרתי. הייתי ברורה?" הדו-שיח הזה לקוח מסדרה תיעודית חדשה שתעלה לשידור בשבת בערוץ 8 ושמה "כן, המפקדת". בשינויים קלים של עגה, הוא מוכר לכל מי ששירת בצבא. חילופי הדברים האלה תועדו בחוות השומר, מחנה שאליו נשלחים חיילים בעלי עבר פלילי, שלא נקלטו היטב בשום מסגרת קודמת.
"כן, המפקדת", סדרה בת שלושה פרקים של דני סיטון ואיציק לרנר, עקבה אחרי הטירונות של החיילים האלה. היא מעניינת לא רק משום שליוותה מפגש של ניגודים, אלא משום שהיא עולה לשידור בסמיכות לסדרה תיעודית אחרת על צה"ל, "מדינה ב(מיל.)", הערב בערוץ 1. הסדרה, שיצרו יהלי גת וילון גורביץ', מלווה גדוד של חיילי מילואים.
הצבא בשתי הסדרות האלה הוא אותו צבא - צבא העם, גם אם אחד המילואימניקים ב"מדינה ב(מיל.)" טוען שכיום אולי עדיף להקים צבא מקצועי של חיילים בתשלום. היוצרים של הסדרות באים מרקע דומה. לרנר הוא חבר קיבוץ לשעבר שגר בגן יבנה, גורביץ' חי במושב. לאחד בן שהתגייס כעת ליחידה קרבית, לשני (פצוע מלחמה בעצמו) בן שבחר ללכת לקורס כושר קרבי לפני הגיוס, כפי שמספר אביו. גורביץ' מדבר ב"מדינה ב(מיל.)" על היחס שלו לאביו ניצול השואה; לרנר מספר על "כן, המפקדת" כשהוא כבר עובד בחדר עריכה על סדרה תיעודית חדשה שעוסקת באונייה אקסודוס, שאביו היה על סיפונה.
הם חולקים גם יחס משותף לצבא. בדפי ההסבר לסדרה של גורביץ' נכתב על המילואימניקים שהם "אחרוני הצדיקים בסדום". "לא הייתי משתמש בהגדרה הזאת", מסייג גורביץ' בשיחה עמו, "אבל הייתי אומר שהם אנשים יקרים שמבטאים רוב דומם. פעם הייתה פה מדינה עם הרבה אנשים טובים והיום יש מדינה עם פוטנציאל לאנשים טובים". הסדרה, הוא מוסיף, משיבה לתחייה את מושג החבר'ה מהמילואים.
לרנר אומר כי "כן, המפקדת" והאנשים המוצגים בה מעוררים בו "גאווה זהירה". בעבר עסק גם בנושאים אחרים: בסרט התעודה "הפועלים הקטנים של דהריה", למשל, ששודר לפני כשנתיים ביס דוקו, הציג גיבור פלשתיני כנציג של עם מדוכא, הנופל קורבן לכוחות פוליטיים. עתה הוא אומר: "אני גר בגן יבנה, הייתי בטווח הטילים במבצע האחרון ומצאתי את עצמי יורד עם הילדים לממ"ד. אין לי שום רצון להלקאה עצמית על הצבא. אני לא חי בתל אביב. הפריפריה הרבה יותר מכירה ביכולת של המדינה והצבא".
לרנר מתקומם על כך ששום קרן לתמיכה בקולנוע לא התעניינה ב"כן, המפקדת"; מנהלת אחת הקרנות אף שלחה אותו לדובר צה"ל כדי שיתמוך בסדרה, הוא מספר. "זאת סדרה של 50 ימי צילום, 150 משמרות עריכה, היא תשווק בחו"ל", אומר לרנר, "אבל כשהצעתי את זה רק אמרו שהיא יותר מדי דומה לדברים אחרים". בשטח, כשנדרשו לאישורים לצלם, מספרים גם לרנר וגם גורביץ', הם התווכחו עם חיילות של הדוברות והגיעו להבנה עם הקצינים שלהן.
אל תיתנו לו רובה
צה"ל אינו נושא שולי על המסך הקטן והגדול בישראל, גם לא בתחום התעודה. שתי הסדרות החדשות מצטרפות ל"ירוקות", סדרה של ציפי ברנד על טירוניות מ-2001 שהוגדרה כדוקו-ריאליטי, "המובחרים", סדרה מ-2005 שהגיש דני רופ על אליפות צה"ל בכושר קרבי, וכן הסרט "צה"ל" של קלוד לנצמן מ-1994, שניסה לבחון את הצבא שלאחר מלחמת יום הכיפורים. האחים ברבש יצרו לפני כעשור את הסדרה העלילתית "טירונות" וב-2005 את "מילואים", ובקרוב יעלה לאקרנים סרטו העלילתי של רנן שור "הבודדים", העוסק בשני חיילים שיכלו בקלות להשתלב ב"כן, המפקדת". אל אלה מתווסף סרט האנימציה התיעודית עטור הפרסים של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר".
"כן, המפקדת", מספר לרנר, נעשתה בטכניקה של "זבוב על הקיר, ללא התערבות, וצולמה בשתי מצלמות, כשהמצולמים לעולם לא פונים למצלמה". הסדרה אינה עוסקת בטיבו של הפרויקט המתועד, העוסק בחיילים שכינוים השגור "נערי רפול". היא אינה שואלת אם מוסדות הרווחה כשלו, אינה תוהה אם הצבא הוא המקום לשיקום הנערים האלה וגם לא אם אחרי השחרור הפרויקט הזה תורם להשתלבותם בחברה. היא מתארת פרויקט שקסם ללרנר באופן אישי. על גישתו מעידה, למשל, סצינה בפרק הראשון: החיילים נאספים למטווח ירי. אחד מהם צועק שוב ושוב שהוא לא רוצה שייתנו לו רובה. הצופה בבית חושבת לעצמה שאולי כדאי להקשיב לאדם בעל עבר פלילי שמבקש לא לקבל לידיו נשק. את לרנר הסצינה מעניינת רק מבחינת הדרמה שבה. בשיחה עמו הוא מספר, כי שלושה חיילים מהמחזור המצולם בסדרה נפצעו במבצע "עופרת יצוקה".
הבחירה שלו בחוות השומר, הלוא היא חוות סג'רה, אינה מקרית: "בזמן 'ענבי זעם' שירתתי במילואים סמוך לסג'רה", הוא מספר. הוא מייחס למקום חשיבות רבה, כי הוא הקולקטיב ההתיישבותי הראשון בישראל ו"זה המקום שהגיעו בו למסקנה כי האדם הוא הכי חשוב", הוא אומר. "זה העיקרון. לא חשוב מה קרה אחר כך".
בתחילה עשה סרט של 24 דקות על החיילים בחוות השומר. הסרט שודר ברשות השנייה, עורר עניין רב וזכה לשיעור צפייה נאה. לרנר החליט להרחיב אותו. "באתי מטעם עצמי", הוא מקפיד לומר. "האנשים האלה עניינו אותי, הם הסכימו לחשיפה. יש פה אנשים שמערכת הרווחה לא הצליחה להעמיד אותם על הרגליים. הדיאלוג עם המפקדות הוא בוסרי אבל המסירות שלהן בלתי נלאית".
לא רק במחנה יש היררכיה, אלא גם בסדרה: המפקדות נהנות מיתר שמירה על הפרטיות מאשר החיילים. לא מספרים אם ההורים שלהן גרושים. על החיילים מספרים הכל. "הבעיות שלהן בטלות בשישים", מגיב על כך לרנר. "אותי עניינה התבנית הדרמטית, לא חיפשתי באלאנס". אין אומנם איזון, אבל ישנה הקבלה בין שתי הקבוצות - אלה מדברות על החיילים בחדר שלהן, הטירונים משתעשעים על חשבונן בינם לבין עצמם. המפקדות משוכנעות בצדקתן, פסקניות ואף מתנשאות. עם-זאת, התקשורת שלהן עם החיילים טובה. יצחק, אחד מגיבורי הסרט, חייל כריזמטי יפה ורהוט, מתפרץ במטר קללות רק על מדריך שמנסה לחנך אותו; הוא אף פעם לא נשמע מדבר כך עם אחת המ"כיות. גם במפגש שלו עם מפקד הבסיס אי אפשר להתעלם מן העובדה שהחייל בעל הרקע הבעייתי חכם והגיוני לפחות כמו מפקדו. לרנר מגדיר את המ"כיות בסדרה כאמהיות אף שהן בנות גילם של הטירונים בערך. ניכר גם כי יש משיכה: המפקדות מוחמאות מתשומת הלב הגברית, גם אם קו ההפרדה בין שתי הקבוצות לא נחצה, לפחות לא בסרט.
הדינמיקה ב"כן, המפקדת" מעניינת, בחירת הדמויות נכונה. יש בסדרה צמיחה והיא לוכדת רגעים דרמטיים רבים. גם אם ההשבעה עם התנ"ך ביד אחת, רובה בשנייה ודמעה של התרגשות בעין אינה כובשת את הלב.
לילה בטולכרם
שילוש קדוש זה - רובה, תנ"ך ודמעה - נמצא גם ב"מדינה ב(מיל.)". הסדרה - שמונה פרקים של חצי שעה כל אחד - נעשתה בתמיכת קרן אבי חי, המקדמת פרויקטים כמו "צו פיוס", ואחד הפרקים שלה נקרא "כמה שאני אוהב אותך ארץ ישראל". בפרקים שנשלחו לצפייה - השני והחמישי - נראה למשל עוז קדמון, אחד ממפוני ימית, הולך למילואים. בתו נפרדת ממנו בבכי ואשתו נזכרת כיצד החיילים ניסו לתלוש את תינוקה מידיה. אמיר בירנבוים, מילואימניק אחר, מתלונן על ש"אין מספיק אור תורה" וחושב שצריך "לכבוש את הארץ".
"הפרקים שיצאנו איתם להקרנות באמת מתאפיינים בכל זה", אומר גורביץ', "אבל בהמשך, בפאב של אחד המילואימניקים, סער אשל מעין חרוד, יש שיחות על הבר עם כל מיני אנשים. בין השאר יושב שם גם סרבן. אני מביא את הדברים שלו בשם אומרם. הוא אולי לא כל-כך משכנע, אבל אביו, שגאה בו, נשמע מנומק לחלוטין. ישנה גם בסדרה אם שכולה שאומרת שהמוות של בנה היה לשווא".
"מדינה ב(מיל.)" נולדה בעקבות פנייה של יהלי גת, יוצר תעודה ("אוצר אושוויץ") ומג"ד במילואים, אל גורביץ' (שיצר בין השאר את "האחים יונה"). גורביץ' נענה בשמחה. הוא עצמו נפצע קשה כשהיה חייל בשירות סדיר במבצע של צה"ל בלבנון ב-1980 ("צה"ל היה עוקץ מחבלים אז", הוא מסביר), היה מאושפז שנה אחר-כך ומעולם לא שירת במילואים. "ראיתי בזה ראי של החברה הישראלית", הוא אומר.
בראי הזה מציגים גת וגורביץ' אזרחים מהשורה הנשלפים משגרת יומם - עבודה, פרנסה, הלוואות מהבנק, חיי משפחה - לובשים מדים ומוצאים את עצמם באישון לילה בטולכרם; שם הם מתדפקים על דלתם של מבוקשים ועוצרים אותם לקול הנהי של אם העצור. כמו בשיחה בין מפקד הבסיס לטירון החכם ב"כן, המפקדת", גם ב"מדינה ב(מיל.)" הדברים מובאים לשיפוט הצופה כפי שהם. "בסרטים שלי אין פרשנות", אומר גורביץ'. "בשביל זה ישנו הצופה. אלה הדברים. הסאב-טקסט הוא די חזק. מי שמבין מבין".
