השר לשעבר יצחק מרדכי, הגיש היום (יום ד', 11.7.01) ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על הרשעתו בעבירות מין כלפי שתי נשים.
ביסוד הערעור שהגיש:
הטיעון לפיו שגה בית המשפט השלום בירושלים, כאשר הסתמך על ראיות שהושגו כנגדו במהלך החקירה, שלא כדין או באופן בלתי תקין. לטענת מרדכי, על-פי הפסיקה המודרנית - יש להתייחס לראיות שכאלה כאל "פרי העץ המורעל" (המקובלת במערכת המשפט האמריקנית), דבר השולל הסתמכות עליהן לצורך הרשעה.
בערעור שהגיש טוען מרדכי, כי בחקירה נטלה חלק פעיל העיתונאית מיכל גרייבסקי (מידיעות אחרונות), שהפעילה לחץ על אחת המתלוננות כדי שתמסור גירסה שתתאם לסיפור ששמעה ממנה העיתונאית קודם לכן.
מרדכי מבקש בערעור לזכותו מחמת אי תקיפות הראיות, וגם כהגנה מן הצדק. לטענתו, משפטו הוכרע וגזר דינו ניתן בעיתונות ובציבור, עוד לפני שהחל להתברר כתב האישום בבית המשפט. מרדכי טוען, כי לא ייתכן שהשופטים עצמם לא הושפעו מהאווירה הציבורית והעיתונאית כנגדו, ולכן נאלצו להרשיעו.
על הערעור חתומים ארבעה עורכי דין בכירים: יאיר גולן, משה שחל, רם כספי ונבות תל-צור.
להלן המבוא מכתב הערעור (ציטוט):
1. מקריאת כתב האישום עולה שתחילתה של פרשה זו בעובדותיו של אישום מס' 1, תשע (9) שנים ארוכות לאחור, ולא כך הוא... מקריאת כתב האישום עולה עוד כי המשכה של הפרשה בעובדותיו של אישום 2, חמש (5) שנים ארוכות לאחור, ואף לא כך הוא...
2. והנה מתברר כי תחילתה של פרשה זו דווקא בתלונה שנולדה זה מקרוב, ואשר הוגשה נגד המערער, בהיותו שר התחבורה, בשל ארוע מראשית שנת 1999.
תלונה זו, שעם הגשתה לוותה ולובתה על-ידי מערכה ציבורית ותקשורתית מן הדורסניות שהיו בתולדותיה של המדינה, הגיעה לפתחו של בית המשפט הנכבד קמא אך נדחקה בכתב האישום לאישום השלישי.
כידוע, משנבחנה תלונה זו, נמצא כי אין בה ממש והמערער זוכה מכל וכל מהאישום השלישי.
3. אלא שעד שבא בית המשפט קמא לזכות את המערער מתלונה זו, זכתה אותה תלונה - בעטיים של הטיפול המשטרתי והכיסוי התקשורתי - לעוצמה קטלנית, שהיא זו שהכריעה בסוף היום את התיק כולו.
כך נמצא, כי בבואו לסיים ולסכם את הכרעת דינו (עמוד 173 להכרעת הדין), מצא לנכון בית המשפט הנכבד קמא לחזור על אותו "מוטו", שבו אף בחר לפתוח את הכרעת הדין (עמוד 2 להכרעת הדין), תוך שימוש באותן המילים ממש: -
"שלוש נשים, ללא קשר ביניהן, התלוננו והעידו כי הנאשם ביצע בהן מעשים מגונים".
4. פליאה היא בעינינו כיצד ניתן להמשיך ולדבוק בעניין זה של "שלוש נשים", גם בעמוד האחרון של הכרעת הדין, לאחר הזיכוי המלא מהתלונה הראשונה?!
אין זאת אלא כי לא ניתן היה לזנוח, גם בעמוד האחרון של הכרעת הדין, את הצורך החזק כל כך לסמוך את ההרשעה על "ההתנהגות הסדרתית" של המערער - אותו רעיון שהניע והמריץ את המשטרה לצאת מגדרה ולייצר ביוזמתה שתי תלונות נוספות, שיתמכו בתלונה הראשונה.
5. התלונה הראשונה יצרה בקרב גורמי החקירה מצב חסר תקדים, כאשר מצד אחד קיבלה התלונה תהודה תקשורתית עצומה, והציבור כולו עקב אחרי חקירתה בציפיה דרוכה, ומצד שני, ככל שנחקרה התלונה, התברר כי היא תלונה גבולית על פניה, אשר ללא תמיכה של תלונות נוספות, לא תעמוד בהליך משפטי כלשהו.
6. על רקע זה יצאו חוקרי המשטרה במסע נמרץ ואגרסיבי ליזום תלונות נוספות, שיהא בהן לתמוך ולחזק את התלונה הראשונה על-ידי הצגת המערער כ"עבריין סדרתי".
הלהט להביא להגשת תלונות נוספות הוא זה שגרם לסטייה מהשורה ולניהול חקירה נפסדת, תוך הפרה של כל עקרונות היסוד המקובלים, בראשם העקרון כי חקירת המשטרה מיועדת להגיע לחקר האמת, אך איננה מיועדת להשיג הרשעה בכל מחיר.
7. למותר לציין כי כל שלב ושלב בחקירה סוקר אף הוא בכל כלי תקשורת אפשרי, כאשר הצימאון לכתב אישום ולהרשעה - בבחינת "ארדוף, אשיג, אחלק שלל" - הוא שמכתיב את קצב הדברים, כאשר לכך מתווספת ההשפעה של גורמים זרים, בעלי עניין ממדרגה ראשונה, אשר נכחו מקרוב במהלך החקירה, בהם בני משפחה ועיתונאים!
8. באופן זה התנהל המשפט, תחילה מחוץ לאולם הדיונים, כאשר עיתונאים מזינים את החוקרים ולהיפך, וכאשר "תחקירים" עיתונאיים, לאיתור המתלוננות הנוספות, הולכים יד ביד עם חקירת המשטרה, עד כדי נוכחות מאסיבית של עיתונאית בגביית הודעות מאחת המתלוננות.
משעה שה"הרשעה" הוטמעה כבר בקרב הציבור, ועוד לפני שנשמעה עדות כלשהי במשפט, נוצר מצב בו כל הכרעה אחרת של בית המשפט תדרוש הסבר.
9. השתלשלות עניינים קשה ומצערת זו פגעה במערער ובזכויותיו פגיעה אנושה, כאשר הוא מצא עצמו נאלץ להתגונן לא רק מפני התלונה הראשונה אלא גם מפני שתי תלונות נוספות, שלא היו אלא תלונות כבושות מאין כמוהן, שגובשו, עוצבו ושוכללו על-ידי חוקרי המשטרה.
10. אכן, כדברי כבוד הנשיא א. ברק, "גם שופט מקצועי אינו אלא בשר ודם" (ע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל, פד"י לז (2) 565), ודומה כי האנרגיה והמשאבים שהושקעו בפרשה זו, בשלבי החקירה השונים, "זיהמו" את העדויות עד שנגרמו כשלים חמורים בניתוח הראיות ובהסקת המסקנות בהכרעת הדין.
הגנה מן הצדק
אחד הפרקים המעניינים שנכתבו בערעור, נוגע לבקשתו של מרדכי לזיכוי בנימוק של "הגנה מן הצדק". מרדכי תוקף את העיתונות - על ששפכה לדבריו את דמו, ולא איפשרה לו לזכות במשפט הוגן.
מרדכי תוקף גם את המשטרה, על שהפעילה כנגדו שיטות פסולות, ואף יזמה ועודדה הגשת תלונות נגדו, לאחר שנמצא כי בתלונתה של המתלוננת הראשונה אי די כדי להרשיעו (ציטוט):
163. המערער יטען עוד כי לאור נסיבותיהן החריגות ביותר של התלונות בגינן הורשע, לרבות אופן חקירתן והליווי התקשורתי חסר התקדים, להן זכו הן לפני המשפט והן לכל אורכו, שגה בית המשפט הנכבד קמא משלא נזקק, אפילו בהעדרה של טענה פורמלית מצידו של המערער, לבחינת תחולתה של טענת ה"הגנה מן הצדק", על אף שבמשפט עצמו לא השליך המערער יהבו על הגנה זו.
164. המערער יטען כי בנסיבותיה של הפרשה הנוכחית, חוברים מספר טעמים נכבדים, אשר כל אחד מהם כשלעצמו, ובוודאי כוחם המצטבר, מקימים טענה של הגנה מן הצדק.
165. בראש וראשונה, חלוף הזמן הרב ביותר, על גבול ההתיישנות ממש, בין העבירות בגינן הורשע המערער לבין הגשת התלונות והעמדתו לדין, פוגע באופן בוטה הן בתחושת הצדק והן ביכולתו המעשית של המערער להתגונן בפני האישומים, בעטיו של הנזק הראייתי שנגרם לו, בין השאר כתוצאה מהשיהוי הבלתי סביר בהגשת התלונות.
אכן, הפגיעה בזכרונם של עדים, אי זמינותן של ראיות הגנה ומגבלות הזכרון האנושי הינם רציונאלים המוכרים בפסיקה הן למוסד ההתיישנות, והן לביטולו של כתב אישום מכוח הגנה מן הצדק. תופעות אלו קיבלו ביטוי קונקרטי במסגרת משפט זה, כאשר עדים, לרבות המערער עצמו, נדרשו לזכור בריחוק הזמן הבלתי סביר, מיקום מדוייק של יד או פרטים ברורים לגבי חלקי משפטים או מלים שהוחלפו. הדעת נותנת כי אין זה סביר שעדים - לרבות הנאשם והמתלוננות - יוכלו לתאר בדיוק פרטני שכזה ניואנסים עליהם נשענת הרשעתו של המערער.
166. המערער יטען כי טעם נוסף לתחולתה של ה"הגנה מן הצדק" נעוץ במאמצים חסרי התקדים שנעשו על-ידי המשטרה, בשילוב עם גורמים עיתונאיים, ליזום תלונות כלפיו מן העבר הרחוק, מתוך מגמה לתמוך בתלונה אשר ברור היה כי הינה רווית ספקות ולא תאפשר הרשעה.
מדובר בהתנהגות פוגענית ומגמתית מצידה של רשות שלטונית, הרומסת זכויות אזרח, ואשר היפלתה את המערער לרעה ביחס לכל אזרח אחר במדינה. החקירה המשטרתית כללה מסכת של לחצים כבדים כלפי נשים שסירבו בכל תוקף להתלונן. החקירה המשטרתית אף לא כוונה אל גילוי האמת במלואה, ובעטיים של מחדלי חקירה רבים נגרם למערער נזק ראייתי רב ביותר. אף מכאן עולה המסקנה כי היכולת להגשים את הצדק נפגמה קשות בנסיבותיה של פרשה זו באופן המצדיק את ביטולו של כתב האישום.
167. המערער יטען כי אף ניהולו של משפט פלילי בצל מערכת תקשורתית של שפיטה בידי העיתונות, שיש בה הוקעה מוקדמת, חריפה וגורפת ויצירת דעה קדומה, מחייב בחינת קיומה של הגנה מן הצדק, שכן נשאלת השאלה האם בנסיבות הנדירות כל כך, הן מבחינת ההיקף והן מבחינת תוכן הדיווח התקשורתי המגמתי לכל אורך הדרך - בסיוע הדלפות מכוונות - ניתן בכלל לקיים משפט הוגן. האם שפיטתו של המערער בנסיבות שכאלו אינה מגלה רעה גדולה יותר מאשר ביטולו של המשפט?!
אחרית דבר
הערעור מחזיק 49 עמודים. מדובר בערעור ארוך יחסית, שנכתב כטיעונים ופחות כהודעת ערעור רגילה. באחרית דבר נכתב בערעור (ציטוט):
168. ערעור זה נועד בראש וראשונה להחזיר את המשפט הפלילי של מדינת ישראל אל עקרונות היסוד שלו, עקרונות שהפכו לנכס צאן ברזל ולחלק ממגילת הזכויות של האזרח, ואשר, למרבה הצער, חלקם לא באו לידי ביטוי במשפטו של איציק מרדכי.
169. ייתכן ובמבט ראשון נתפשת הכרעת הדין כשעתו היפה של המשפט, שאינו מבחין בין נאשם לנאשם, גם כאשר העומד לדין הוא אלוף שלושת הפיקודים היחיד בתולדות המדינה.
170. ואולם, כאשר מקרבים את המבט להכרעת הדין, ועוד יותר מכך להליכים שקדמו לה ואולי השפיעו עליה, הלב נחמץ.
או אז רואים כי לא להליך אשר כזה ולא להכרעת דין אשר כזו, פילל כל מי שיקר לו המשפט הישראלי.
171. אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את הערעור ולזכות את המערער מכל וכל.
