נאחזת בציפורניים

היה משהו מהמם ועצוב ברגע בו נקבע כי באיירן מינכן תפגוש את ברצלונה ברבע גמר ליגת האלופות בעונה שעברה: יחסי הכוחות. העובדה שהיה נהיר לכל הדיוט כי להתמודדות הזו יכולה להיות תוצאה אחת בלבד, והאדישות שליוותה את ה-0:4 שברצלונה השיגה עוד במחצית הראשונה של המשחק הראשון, כל זאת על אף העובדה שההיסטוריה של באיירן – כולל ההיסטוריה הלא מאוד רחוקה – לא פחות ואולי אף יותר מפוארת מזו של ברצלונה, המחישה עד כמה רחוקה באיירן כיום מצמרת הכדורגל האירופי. לאנשים שעומדים בראש המועדון, גברים גאים כמו פרנץ בקנבאואר, קרל היינץ רומיניגה ואולי הנס, זה היה בבחינת קריאת השכמה. וזו הסיבה שבאיירן עמדה על רגליה האחוריות כשריאל מדריד חיזרה באגרסיביות אחרי פרנק ריברי. היא לא נלחמה על השחקן; היא נאחזה בציפורניים בסטטוס שלה כמועדון.

יבשת אירופה תמיד ידעה לפתח ולטפח סולמות היררכיה ברורים ונוקשים וההיררכיה הקשוחה של הכדורגל האירופי לא שונה מהבחינה הזו. ועד שמישל פלאטיני יגשים את חזונו וינהיג את המהפכה הסוציאליסטית בענף, שיטת הקאסטות הזו תמשיך לשמר גם את ההפרדה הברורה בין המועדונים הגדולים למועדונים העוד-יותר-גדולים למועדונים הגדולים באמת. המיקרוקוסמוס של הפרדה זו הוא שוק ההעברות: הוא זה שמסביר כי בשורה הראשונה יושבות ריאל מדריד, ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי (החברה הכי חדשה) ואינטר, כשמילאן, למרות קשיים בעונות האחרונות, מחזיקה מעמד בקושי, ויובנטוס, שהודחה כשירדה לליגה השנייה, משלימה בימים אלה את חזרתה לשם.

העקרונות שמאחדים את התנהגות הקאסטה העליונה בשוק ההעברות פשוטים: שחקן בכיר מאחת הקבוצות הללו תמיד יעבור לקבוצה אחרת ברשימה; והקבוצות הללו יאבדו שחקן בכיר רק בתנאים שלהן. זו הסיבה העיקרית בגינה אלכס פרגוסון לא היה מוכן לוותר על רונאלדו לפני שנה, והחזיק אותו בכוח עונה נוספת. המסר היה: פרגוסון ויונייטד, בניגוד לארסנל או ליברפול, לא מאבדים כוכב גדול לאף קבוצה. מקרה חריג כמו של רוביניו, שבגיל צעיר עבר מריאל מדריד למנצ'סטר סיטי, הוא לא הרבה יותר מיוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. וגם רוביניו עזב רק אחרי שהפעיל לחץ גדול על ריאל, היה קרוב לצ'לסי, והניב לקבוצתו מחיר שווה ערך. בנוסף, סיטי מהבחינה הזו עשתה מה שצ'לסי עשתה לפני חמש שנים – צעד ראשון בדרך לקנייתו בכסף של מקום ברשימה בעתיד.

לבאיירן מינכן ארבעה גביעי אירופה לאלופות, בעשור האחרון היא העפילה פעמיים לגמר, זכתה פעם אחת בגביע, טיפסה עוד פעם אחת לחצי הגמר, ובסך הכל העפילה לרבע הגמר ב-8 מ-12 העונות האחרונות. מכל זווית שספרי ההיסטוריה יודעים להציג, מקומם של הבווארים במועדון המצומצם של קבוצות העל של היבשת. אלא שהכסף של הפרמיירליג שהפך את האנגליות למפלצות, המבנה הכלכלי והפוליטי בספרד שמאפשר לריאל וברצלונה להמשיך ולצמוח כל הזמן על חשבון יריבותיהן, והמסורת של הסרייה A יצרו תהליך שבסופו נותרה באיירן בשכבת איכות משל עצמה – מעל להולנדיות והצרפתיות הגדולות, אבל לא באמת מסוגלת להתמודד עם האימפריות של שלוש הליגות הבכירות.

כשבאיירן סיימה את עונת 2006/7 במקום הרביעי בבונדסליגה ומחוץ לליגת האלופות ראשיה זיהו את המשבר ויצאו למסע הוללות במהלכו נשפכו עשרות מיליוני יורו שהביאו לקבוצה שחקנים מבוקשים כלוקה טוני, מירוסלב קלוסה וריברי. אבל גם עונה מוצלחת שהשיבה את התואר הגרמני אל המועדון לא יכולה הייתה להסתיר את העובדה שטוני, קלוסה וריברי נקנו מפיורנטינה, ורדר ברמן ומארסיי בהתאמה. כלומר: שבאיירן לא מסוגלת להוציא כוכבים גדולים מהקבוצות הגדולות ביותר. וזה שהיא לעתים מצליחה לנצח אותן במאבק על של שחקן מסוים, עדיין לא מקנה לה את כרטיס הכניסה למועדון הסילון.

ההתעקשות של באיירן עם ריברי אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותו היומיומית של המועדון. באיירן, שמנוהלת בצורה נבונה ויציבה, מחזיקה בסגל שיכול להתמודד עם עזיבתו של ריברי, ובוודאי הייתה מוצאת שימוש יעיל לסכום שמכירתו הייתה מכניסה (לפחות כפול מה-25 מליון יורו ששילמו עליו לפני שנתיים). אבל זו בדיוק הנקודה – באיירן הייתה חייבת להפסיק לנהוג בצורה נבונה ויציבה כדי לומר לשאר העולם: אנחנו לא פחות גדולים מריאל מדריד, ולפיכך מאף מועדון בעולם. הדרך בה עמדה באיירן מול ריאל היא צעד ראשון באיחוד בין הצורה בה באיירן תופסת את עצמה (מועדון על) לבין הצורה בה אחרים תופסים אותה (קבוצה שיכולה לחטוף רביעייה מברצלונה בלי שזה יפתיע אף אחד). הצעד הבא יהיה להוכיח את זה העונה.