תושבת אילת זוכתה מחמת הספק מקבלת פטור משירות צבאי תוך מתן תצהיר שקרי על אורח חיים דתי. בהחלטה כתב השופט יואל עדן כי למרות שכמה חודשים לאחר מכן התברר כי התנהגותה אינה עולה בקנה אחד עם אורח חיים דתי, לא ניתן לשלול את הפטור ואף לא ניתן לקבוע כי שיקרה בעת מתן התצהיר.

יפית סכורי הצהירה בשנת 2003 כי היא מנהלת אורח חיים דתי וקיבלה פטור משירות צבאי. מספר חודשים לאחר מכן תועדה כשהיא נוסעת בשבת ותמונה חושפנית שלה פורסמה בידיעות אחרונות. המדינה הגישה נגדה כתב אישום על שבועת שקר, מסירת ידיעה כוזבת והשגת פטור מתוך כוונה להשתמט משירות צבאי. סכורי טענה מנגד כי התצהיר שנתנה על אורח חיים דתי היה אמיתי באותה העת וכי לאחר מכן חזרה בשאלה.

משנה זהירות בנוגע ל"הכרה דתית"

כאמור, בית המשפט זיכה אותה מחמת הספק מההאשמות נגדה. השופט דחה את טענת המדינה לפיה "תשובת הנאשמת בחקירה במשטרה כשנה ושלושה חודשים לאחר קבלת הפטור כי אין לה הגדרה לדת, אינה מתיישבת עם חתימה על תצהיר שההגדרה דתיה מופיעה בתוכו". הוא כתב כי לא ניתן להרשיע בהליך פלילי על בסיס הסקת מסקנות זו. יש צורך "במשנה זהירות" כאשר מצויים בהליך פלילי בכל הנוגע לשאלות של "התגבשות 'הכרה דתית' במובנה הפנימי הסובייקטיבי", או שאלות על "מהי מידת ההקפדה על שמירת מצוות הדת המגבשת את הביטוי החיצוני הנדרש להתקיימות 'הכרה דתית'".

השופט הוסיף כי "אין עונשין על דברים שבלב", וכי "אין עבירה ללא ביטוי התנהגותי חיצוי גלוי". לפיכך, הניסיון להרשיע את הנאשמת על בסיס אמירתה כי "אין לה הגדרה לדת" בעייתית, והיא מטשטשת לדבריו את החובה להיצמד ל"עיקרון ההתנהגות החיצונית כביטוי למעשה פלילי". לא ניתן לשלול אפשרות כי במועד ההצהרה הייתה הנאשמת "בעלת הכרה דתית באופן שבא לידי ביטוי באורחותיה הגלויים לעין... במידה שיש בה כדי להקים ספק סביר. הסקת מסקנה במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי מהתנהגות המאוחרת בפרקי זמן של ששה חודשים עד עשרה חודשים, על הכרתה הדתית של הנאשמת בדיעבד, אינה אפשרית בנסיבות הענין שבפני".

איסור פלילי לנצח

השופט שלל גם את עמדת המדינה לפיה "בחורה שהצהירה כי הינה דתיה וקיבלה פטור מחויבת לדווח לצבא שאינה דתיה יותר ללא מגבלה של זמן". מדובר בעמדה שהופיעה על מזכר אותו קיבלה החוקרת שגבתה את הודעת הנאשמת. השופט קבע כי אין בסיס בחוק לנאמר במזכר - "אין בחוק כל חובת דיווח. לדיווח אין כל משמעות ואין בו כדי להביא לביטול הפטור". יתרה מכך, "הרחבת העבירות גם למקרה של שינוי ההכרה הדתית לאחר קבלת הפטור, משמעותה יצירת חובה שאין לה בסיס בדין להודיע על השינוי בהכרה הדתית. משמעות הדבר כי האיסור הפלילי יחול ללא הגבלת זמן, וכל אימת שנמצא כי מקבלת פטור שינתה את אורח חייה, תהיה היא בבחינת מי שביצעה עבירה במחדל... קבלת הפטור אינה דבר נמשך. הפטור מתקבל בנקודת זמן מסוימת. גם אם תודיע מקבלת הפטור לפוקד דבר שינוי הכרתה הדתית, אין בכך כדי להביא לביטול הפטור ולגיוסה".

בסיכום דבריו הדגיש השופט, כי המחוקק קבע שהכרה דתית "המוצאת את ביטויה ההתנהגותי והגלוי בניהול אורח חיים של שמירה על מצוות הדת, היא המהווה בסיס לפטור". באופן טבעי, "תפיסות עולם כמו גם הכרה דתית יכול ויעברו שינוי, ודאי שכך הוא גם בגיל הגיוס. שינוי כאמור אינו ענין להליך פלילי. 'הכל צפוי והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון' (משנה, אבות, ג', טו'). 'שפעולות האדם מסורות לו, אם ירצה יעשה, ואם לא ירצה לא יעשה, מבלי הכרח שיכריחוהו עליו' (רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ח'). 'הרשות נתונה' - גם לאחר הפטור, ואין הדין הפלילי מתערב".

בית המשפט זיכה את הנאשמת מחמת הספק.