דמטרי רנץ תבע את חברת ישראכרט בע"מ, בבית משפט לתביעות קטנות בקריית גת בטענה שכרטיסו חויב בעסקות שלא ביצע. לדבריו, לא ביצע שתי עסקות מיום 13.12.08, בחנות לודז'יה רוטקס בצומת ביל"ו, על סך כולל של 3,040.47 שקל, שכן היה באותה עת בעבודה. רנץ הציג כרטיס נוכחות לפיו נכח משעה 13:46 ועד שעה 22:00 במפעל ולפיכך, לא יכול היה לבצע קניות באותו יום בשעות 16:11 ו-16:12.

הנתבעת לא חלקה על כך שאם גרסתו של רנץ תתקבל, עליה לזכותו בגין החיוב, אלא שהיא מצאה קושי בגרסתו וביקשה לדחות את התביעה.

רנץ טען בדיון בפני השופט אלון אינפלד, שבשעה 16:00 החלה ישיבת צוות במפעל, והגיש מכתב מטעם מהנדס משמרת. "ניתן לבדוק במצלמות האבטחה בעבודה שלא יצאתי מהמפעל, כך שלא ביצעתי את הקנייה". רנץ השיב לשופט שאין לו ספק שכרטיס האשראי היה אצלו ודחה את הסברה שהכרטיס נגנב מחדר הלבשה והושב למקומו. "הכרטיס היה מונח בארנקי ולא ייתכן שנגנב והוחזר שלא על דעתי".

הנתבעת הבהירה שדפוס הקנייה אינו מתאים לכרטיס מועתק, ומחזיקי כרטיס מועתק ממשיכים לקנות עד שהכרטיס נחסם, ולא מפסיקים לאחר שתי קניות. לדבריה, רנץ הסכים לבדיקת פוליגרף, וחזר בו, ובכך הקשה עליה לקבל את גרסתו. "אין מרחק גדול בין מקום עבודתו של התובע לצומת ביל"ו, שם בוצעה הקנייה. קיימת אפשרות שמסר את הכרטיס לאחר, והוא לא הוכיח שלא כך".

בסופו של דבר התביעה נדחתה לאחר שהתובע לא הוכיח את טענותיו. "יש שתי אפשרויות בלבד. האחת, כי כרטיס האשראי זויף והשני כי נעשה שימוש בכרטיסו של התובע. התובע שולל בביטחון את האפשרות השנייה, אך אין כל אינדיקציה המחזקת את האפשרות הראשונה. שני החיובים נעשו תוך דקה זה מזה, באותה חנות. לו היה מדובר בכרטיס מזויף, יש להניח כי הזייפן היה 'נהנה' מהאוצר שהחזיק עד אשר היה הכרטיס נחסם. הקנייה מתאימה יותר לקנייה חד-פעמית.

"התובע טוען כי אשתו היא אשר שמה לב לחיובי היתר, אך לא הביא אותה לעדות כי לא השתמשה בכרטיס ברשותו, אפשרות מופרכת, בהתחשב בכך שנקנו בעיקר לבני נשים. בהקשר זה יש לציין כי על אחד מהתלושים יש חתימה קריאה של השם 'דימיטר' שאפשר שהוא פשוט שמו של התובע, אלא שהאות האחרונה לא נקלטה. התובע טען כי מספר הטלפון שנרשם על שתי הקבלות אינו שלו, אך לא הוכיח כי אין מדובר במספר של מי מקרוביו או חבריו". רנץ חויב לשלם לנתבעת 400 שקל הוצאות.