מבחינת אובייקטיבית, בשנת 2001 כ-26% מאוכלוסיית ישראל הייתה בסיכון לעוני ובשנת 2007 השיעור עלה ל-30%. במדינות האיחוד האירופי הייתה יציבות בשיעור הנפשות בסיכון לעוני, כאשר, השיעור הממוצע במדינות האיחוד האירופי הינו כמחצית מהשיעור בישראל (15%). בישראל, שיעור המשפחות מרובות הילדים גבוה יותר מהשיעור באיחוד האירופי וכן מספר המפרנסים במשקי בית אלה קטן יותר. גורמים אלה מסבירים חלק ניכר מהפער הרחב בין ישראל לאיחוד האירופי בסיכון לעוני, במיוחד בקרב ילדים.

נשים נמצאו בסיכון גבוה יותר מגברים בישראל לחיות במשקי בית עניים בשנת 2007. 26% מהנשים בגיל 18 ומעלה נמצאו בסיכון לעוני לעומת 24% מהגברים. בשנת 2007, כ-90% ממשקי הבית של מבוגר יחיד עם ילדים בישראל היו נשים חד-הוריות, ו-36% ממשקי בית אלו נמצאו בסיכון לעוני.

בקרב הילדים, כשליש מהם היו בסיכון לעוני במדינת ישראל בשנת 2001, בעוד ש-6 שנים אחר-כך, בשנת 2007, שיעורם עלה ל-40%. בשנת 2007, 27% מהילדים היהודים נמצאו בסיכון לעוני לעומת 73% מהילדים הערבים. בישראל ובכל מדינות האיחוד האירופי, שיעור הילדים בסיכון לעוני גבוה יותר מהשיעור בקבוצת גיל העבודה (64-18). בשנת 2007, שיעור הסיכון לעוני בקרב כל קבוצות הגיל בישראל היה גבוה יותר לעומת מדינות האיחוד האירופי.

בשנת 2007, כ-52% מבני ה-20 ומעלה היו זקוקים לטיפול רפואי ו-17% מהם ויתרו על הטיפול בשל קשיים כלכליים. שיעור זה נמוך ב-4 נקודות אחוז לעומת שנת 2003. שיעור בני ה-20 ומעלה שוויתרו על תרופות לפי מרשם רופא נותר ללא שינוי, והוא עמד על 16%. נשים ויתרו על תרופות לפי מרשם רופא, יותר מאשר גברים (17% לעומת 14%).

כ-61% מבני ה-20 ומעלה היו זקוקים בשנת 2007 לטיפול שיניים ו-40% מהם ויתרו עליו בשל קשיים כלכליים. אחוז המוותרים על טיפולי שיניים בגלל קשיים כלכליים ירד מ-45% בשנת 2003 ל-40% בשנת 2007. גם כאן, הנשים היו ראשונות לוותר על טיפול השיניים בשל קשיים כלכליים, כאשר 44% מהן ויתרו עליו, לעומת 36% מהגברים.