עודד גולד ושלמה וחניש הורשעו במרמת ענק

החקירה החלה לאחר קריסתו של מפעל דימונה טקסטיל, אותו רכשו גולד ווחניש בשקל אחד, ועשו בו שימוש על-מנת לקבל במרמה עשרות מיליוני שקלים עד שהביאו לקריסתו ולפיטורי כל עובדיו.

מתחילת החקירה שתקו הנאשמים, ביחד עם שותפם חיים בן מאיר סדרס, שהורשע בתיק בהנפקת חשבוניות פיקטיביות, ולא שיתפו פעולה בכל דרך. עם תחילת המשפט הם כפרו בכל האמור בכתב האישום ואילצו את הפרקליטות להוכיח כל עובדה המובאת בכתב האישום, לרבות עובדות טריוויאליות ובסיסיות, אשר בסיומו של המשפט, כעבור שמונה שנים מתחילתו, אין עליהן כל עוררין, גם לא מצד הנאשמים.

עקב התנהלות זו של ההגנה במשפט, נאלצה הפרקליטות לזמן עשרות עדים, שעדותם, כולה או מרביתה, הייתה מיותרת ולהגיש מאות מוצגים מיותרים. כך למשל, כפרו גולד ווחניש בכך שהיו בכלל שותפים, שהיו מנהליהן ובעליהן של החברות השונות, כפרו בכך שהם אלה שהגישו את הבקשות להלוואות ומענקים, כפרו בכך שחברותיהם קיבלו כתבי אישור ממרכז ההשקעות, כפרו בסכומי ההטבות, כפרו בהיותם בעלי זכויות חתימה בחשבונות הבנק השונים ושביצעו פעולות באותם חשבונות, וכפרו בכל מאות תנועות הכספים המיוחסות להם בכתב האישום.

רק לאחר שהעובדות הוכחו, במשך עשרות ישיבות, עדים ואלפי מסמכים, הודו בחצי פה במרבית העובדות, תוך המצאת גרסאות שנשמעו לראשונה בשלבים מתקדמים של המשפט.

הפרקליטות מסרה כי במבט לאחור, נראה המשפט כמאבק בו היא נאלצה להציג ראיות אין-ספור ולהוכיח כל פרט, עיקרי כטפל, ואילו ההגנה נלחמה מלחמה של זמן.

בבסיס המרמה של השניים עמד החוק לעידוד השקעות הון, אשר העניק ליזמים הטבות בשיעור של כשני שליש מהיקף ההשקעה. כלומר, על כל שקל או דולר שישקיע היזם מכיסו, תעניק המדינה שניים, כמענק או כהלוואה לחברה, בערבות המדינה. מכוח החוק, פעל מרכז ההשקעות, כרשות סטטוטורית, אשר מנהלתו אמורה הייתה לבחון בקשות, להעניק את כתבי האישור לקבלת ההטבות מכוח החוק, ולפקח על ביצוע ההשקעות, על-פי תנאי החוק וכתבי האישור.

מכתב האישום עלה כי דרך המלך לביצוע המרמה נגד מרכז ההשקעות הייתה לנפח את עלויות ההקמה או הרכש של הפרויקט ומרכיביו, בשיעור העולה על שליש ובדרך זו, להיפטר מההכרח להשקיע את חלק ההון העצמי בשיעור שליש, וכך, לקבל "במתנה", לבעלות מלאה, מפעל או מבנה לתעשיה, אשר הוקם במימון מלא של הכיס הציבורי.

על-מנת לאפשר את הניפוח ולהניח את דעת הרשויות כי חלק ההון העצמי הושקע, נרקמה מערכת שלמה של חברות, המוחזקות בידי חברות זרות, הנחזות להיות בבעלות משקיעים זרים. מערכת חברות קבלניות אשר נחזו להיות עצמאיות, אך בפועל היו בבעלות ובניהול הנאשמים, אשר סיפקו למפעלים המאושרים, חשבונות מנופחים לתשלום, ואשר קרסו זו אחר זו באופן מתוכנן ויזום והותירו חובות כבדים לספקים וקבלני משנה. נעשה שימוש בחשבונות בנק רבים בארץ ובחו"ל, באמצעותם נעשו מצגי שווא ביחס לתשלום לספקים בחו"ל ולהשקעות כספים במפעלים המאושרים. כמו-כן, נקשרו קשרי מרמה עם ספקי ציוד בחו"ל, אשר הועמדו בפני תנאי בלעדיו לא יתקשרו עמם: הסכמה מצדם לנפח את עלויות הציוד ולהחזיר ליזמים את יתרת חלק המחיר שנופח.

בפועל, היו אלה גולד ווחניש אשר עמדו מאחורי כל התאגידים ומאחורי חשבונות הבנק, אף כאלה אשר נחזו להיות חשבונות בנק של ספקי הציוד מחו"ל. בשלושה מארבעת המיזמים בהם הורשעו, לא היו כלל משקיעים, זולת תאגידים זרים שהיו למעשה בבעלותם ובשליטתם. עורכי-הדין של השניים לא זימנו איש מאלו אשר הוצגו כמשקיעים או כבעלים במי מהפרויקטים או החברות, כדי שיעידו להגנתם של השניים.

כל המיזמים שהוזכרו בכתב האישום קרסו בסופו של דבר, למעט המבנה אשר הוקם עבור מפעל סלטי אחלה של חברת שטראוס, אשר בנייתו הושלמה בידי שטראוס.

עורכי הדין שמונו מטעם הפרקליטות כדי לטפל בתיק, ליאת בן-ארי ונועם עוזיאל, מסרו כי "התמונה העולה ממסכת הראיות ברורה לחלוטין וצלולה כקריסטל. שום פרט חשוב לא נותר מעורפל או לא מובן. אשמתם של הנאשמים ברורה כשמש וכל טענותיהם הן בבחינת זריית חול בעיניים. ספק אם אי-פעם הגיע לבתי המשפט בארץ תיק כלכלי בו כל כך הרבה ראיות, אשר אין עליהן עוררין".