משפחת זר אשמה בנזקי פינוי מאחז גלעד

השופט דחה את הטענות על "אי נשיאת תגיות זיהוי, העדר כוח אדם נשי בין כוחות הביטחון, טיפול רפואי שהוגש בזדון, חילול שבת בידי החיילים שהשתתפו במשימה" וקבע כי לא זו בלבד ש"לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת הטענות", גם "לא נלמד הקשר בין הפרת זכויות אלה, אם בכלל, לבין נזקי המשפחה". יתרה מכך, ההתנגדות "הממשית והאלימה" של המשפחה מונעת אפשרות לקבוע "מי מהצדדים הזיק לרכוש או לציוד".הוא הוסיף כי "מידה של אשמה מכרעת" מונחת על כתפי המשפחה "לא על גרימת הנזק כי אם על יכולתם למנוע את הנזקים ולמיצער לצמצם את היקפם".

הוא הדגיש כי כוחות הביטחון "אולצו על-ידי ההמון הסוער להגן על עצמם תוך ביצוע משימת ההריסה... בכך נמנעה מהם היכולת שממילא הייתה מוטלת על המשפחה, ולא על נציגי המדינה, להציל את הרכוש".

בפסק הדין נקבע כי משפחת זר תשא בהוצאות המשפט ושכר טירחת עורך דין בסכום של 30 אלף שקלים.

השופט דחה טענות על הליך הפינוי. מדובר בין היתר בטענות כי כוחות הביטחון הפגינו אלימות כלפי זר, לא ענדו תגי זיהוי כדי למנוע אפשרות לתלונות על פעולות אלימות וונדליזם, סירבו להזדהות לבקשתו בשם ואף הציגו עצמם בשם "שחר איילון". עוד טען כי בנות שומרות דת "פונו על-ידי חיילים ושוטרים ולא על-ידי שוטרות וחיילות בנות מינן, דבר שגרם להן עוגמת נפש מרובה. וכן, נוכח הוראת הפינוי בשבת, הוכרחו חיילים לחלל שבת ללא הצדקה".

הטענה של זר בפרשת הטיפול הרפואי נדחתה על-ידי השופט למרות עדות הרופא המשטרתי ד"ר יורי מזין. הרופא העיד כי זר הובא חסר הכרה לטיפולו וכי כששב להכרה שאל אותו לשמו. "בהתאם להנחיית מפקד המחוז הזדהה בפניו בשם 'שחר איילון'. בתגובה החל זר להשתולל ולחנוק אותו והרופא ניסה להשתחרר מאחיזתו. זר הוציא בעצמו את חיבור העירוי שניתן לו תוך שהוא מקלל וצועק, יצא בריצה מהאמבולנס וסירב לקבל טיפול נוסף."

בהתייחסו לפרשה זו, כתב השופט כי בשעות לאחר מכן הסתובב זר במקום "ליבה את היצרים תוך שהוא מפיץ טענה כוזבת כי אנשי הצוות הרפואי ניסו כביכול לפגוע בו".

כאמור תביעתו נדחתה. השופט ברקלי קבע כי זכות קניינית אינה מזכה בבניה ללא היתר וכי "אין חולק כי למבנים שהוקמו על-ידי זר לא ניתן היתר כדין. משכך דינם להריסה". יתרה מכך, גם אם זר החל בהליכים לקבלת היתר מתאים "לא הוכח כי הם הסתיימו באישור הרשות המתאימה". עוד דחה טענות זר בנוגע להליך מסירת צווי הריסה ואי עריכת שימוע. לדבריו, משפחה זר "עצמה עיניה מראות" את הצווים שניתלו בחווה ואף התעלמה ממועדי השימוע בפני ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי. הוא ציין כי זר הוא "סוחר קרקעות ועוסק בגאולת אדמות יו"ש כבר שנים" וכי הוא הודה ש"ידע ולא ידע" על מועדי השימוע. משפחת זר ניסתה "לא להעיר את הדב משנתו", טקטיקה של "שב ואל תעשה", שהתבררה כ"נטילת סיכון בלתי סביר והייתה בעוכריהם". השופט הוסיף כי מעדויות "אותנטיות ומהימנות" כלשונו, בהם של ניצב שחר איילון, עולה שמשפחת זר "ידעה" על צווי ההריסה, אך "בחרה שלא לממש את זכות הטיעון...אי התייצבות לשימוע מבחינה ובמודע אינה יכולה להוות יתרון לבעל דין".

עוד כתב השופט כי גם אם בתחילת הדרך הייתה זו חווה, היא הפכה למעשה "למאחז" ו"בשים לב למדיניות העומדת בבסיס החלטת המינהל האזרחי להורות על פינוי המאחז כולו והריסתו, יש להחיל את צווי ההריסה על כל המבנים בין אם שימשו לצרכים חקלאיים ובין אם נועדו למגורים...לא מתקבל על הדעת כי לכל רכיב במאחז יינתן צו אחר... כך למשל, הקמת אוהלים באישון לילה, האם נצפה מהרשויות להצמיד לכל אוהל צו הריסה?!"