בית המשפט המחוזי בירושלים החליט (יום ד', 21.10.09) על הסגרתם לארה"ב של הנאשמים בפרשת ה"עוקץ הניגרי". מדובר בפרשת הונאה של קשישים בארה"ב בעשרות מיליוני דולרים, באמצעות טלמרקטינג מישראל. השופטת נאוה בן אור קבעה כי השבעה, גיא ואלעד מאיו, אסי אלמקאייס, ליאור אורגד, דוד ימין, מור גלנטי, ויניב קלברס, יוסגרו לארה"ב.

השבעה טענו כי אין להסגירם מאחר ש "'מרכז הכובד' של העבירות המיוחסות להם הוא בישראל. המעשים בוצעו בישראל, החקירה החלה על-ידי משטרת ישראל, מרבית הראיות שנאספו מצויות בישראל, ובהיענותה לבקשת ההסגרה מתפרקת מדינת ישראל מריבונותה".

כמו-כן טענו כי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו "מגביל את כוחה של המדינה להסגיר אדם הנמצא בישראל למדינה אחרת". אזרחותם הישראלית "נושאת עימה חובות, מקימה גם מחויבות של המדינה להיחלץ למען האזרח, גם אם את הצרה בה הוא נתון הביא על עצמו במו ידיו".

מאפיין בינלאומי ייחודי

כאמור, הטענות נגד ההסגרה נדחו. השופטת נאוה בן אור כתבה בהחלטה כי מדובר בעבירות בעלות "מאפיין בינלאומי ייחודי: הקרבן נבחר דווקא בשל היותו מרוחק, והעבריין מנצל את הטכנולוגיה העומדת לרשותו כדי לפגוע בו, תוך שהוא מקשה בדרך זו על רשויות האכיפה במקום מושבו של הקרבן להניח עליו את ידן".

התייחסות לעבירות אלו כאל כאלו ש"מרכז הכובד" שלהן הוא במקום מושבו של העבריין, "לא רק שהיא מתעלמת מנפגע העבירה וממעמדו בהליך הפלילי, אלא חותרת תחת תפישת הריבונות, המחייבת התאמה לעידן הגלובליזציה התקשורתית. משמעותה של תפישת הריבונות המעודכנת היא, שמניעת חדירה אל גבולותיה של מדינה באמצעות רשתות תקשורת או קווי תקשורת, היא אינטרס שיש להעניק לו משקל נכבד, וככל שהעבריין נמצא באופן פיזי, אך חסר משמעות מהותית מבחינת ביצוע העבירה, במדינה המתבקשת, יש לבכר את אינטרס הריבונות של המדינה המבקשת, שגבולותיה נפרצו".

השופטת הוסיפה בהחלטה כי "הקלות הרבה בה ניתן היום לפרוץ את גבולותיה של מדינה בשל הגלובליזציה התקשורתית, ולפגוע בדרך זו באזרחיה, מבלי שאלה יעלו בדעתם כי הם עלולים ליפול קרבן למעשה עבירה המתבצע ממרחק אלפי מילין מהם, יש בה כדי להצדיק מדיניות אכיפה באמצעות הסגרה".

פגעו באנשים קשישים וחולים

הימנעות שיטתית ועקרונית מההסגרה של עבריינים כאלה תיצור לדברי בן אור תחושה כי "אין הרשויות במדינה ריבונית מסוגלות עוד לספק לאזרחיהן אותה הגנה לה הם מצפים מכוח היותם חברים בקהילה שהיא מדינתם. ודאי וודאי כך, כאשר הפעילות העבריינית התנהלה באופן מאורגן, שיטתי ומתמשך. מספר רב של אנשים קשישים וחולים רומו, ולעיתים נפגעו באופן כה אנוש, עד כי אין עוד ביכולתם לכלכל את עצמם. סכומי הכסף שהוצאו מהם במרמה גבוהים, וניתן להתרשם כי המדובר בפגיעה קשה, רחבת היקף, אכזרית ומשפילה, אשר הותירה את חותמה על הציבוריות האמריקנית שנחשפה לה, ולא רק על נפגעי העבירה עצמם".

עובדת נוכחות הנאשמים בישראל בעת ביצוע העבירות לכאורה היא לדבריה "עובדה כמעט ניטרלית, הנושאת משמעות טכנית פורמאלית ותו לא". זאת בשעה שפגיעתם היא בארה"ב, "עיקר הפגיעה הוא בסדר הציבורי האמריקני. רשויות האכיפה האמריקניות השקיעו מאמצי חקירה...יתרה מזאת, החקירה בישראל החלה בעקבות פנייה של רשויות החקירה האמריקניות, אשר העבירו מידע שהגיע לידיהם, לידי משטרת ישראל".

בן אור קבעה כי "הסגרתם של השבעה מתיישבת עם מדיניות אכיפה ראויה בסוג זה של עבירות וממילא מתיישבת היא עם תכליות חוק ההסגרה. הסגרה, בנסיבות אלה, הינה מעשה מידתי".