|
|
וודי אלן. מאכזב [צילום: AP]
|
|
|
|
|
חודש הקולנוע של ערוץ 8 הוא רעיון גאוני, עם פוטנציאל אדיר לעזור לנו לצלוח ערבי כדורגל כמו זה שהתחולל אמש. אבל "וודי אלן: חי בסרט" לא מימש את ההבטחה, יש שיגידו - בדיוק כמו וודי אלן.
הסרט היה בנוי כולו מקטעים קצרים, מוכרזים בכותרת לבנה על פריים שחור, כמו "הסרטים המצחיקים המוקדמים", "הסרטים המצחיקים המאוחרים" או "אהבה פוסט מודרנית". בין כותרת לכותרת, זכינו לשברירים קטועים מתוך מיליארד סרטיו של וודי אלן, כולל כמה מילים שלו, פה ושם. העניין הוא, שוודי אלן עובד בקצב של סרט בשנה. ואם מותר להזכיר, בלי עין הרע כמובן, וודי אלן חי לא מעט שנים.
ההתעקשות להביא לנו סצנות נבחרות מכל סרטיו (כמעט), בסרט טלוויזיוני בן שעה, לא השאירה לו מקום לומר כמעט שום דבר. התוצאה היא, בגדול, סרט קופצני, חסר עמוד שדרה ותוכן, שלא מחדש דבר, מלבד התקפי אפילפסיה לאלה בינינו שמתקשים לעמוד בשעה של שברירים בני שניות ספורות ברצף.
הצורך בכותרות הביניים בשחור-לבן המפרידות בין הקטעים, התעורר כיוון שמסיבה כלשהי העדיפו המראיינים של אלן להישאר מחוץ לפריים. לא רואים אותם, לא שומעים אותם, לא ברור מה הם שאלו, וגם לא מה עלה בגורל השאלות שלא זכו לתשובה. בעיקרון, המינימליזם הזה היה עשוי לעבוד, ואפילו להבריק: אלא ש, איך לומר, מסתבר שיש אנשים שיכולים לדבר הרבה יותר טוב על סרטים של וודי אלן, מאשר וודי אלן.
ברור שיש משהו מרתק, חשוב ואפילו רכילותי במה שיש לוודי אלן לומר על וודי אלן. תמיד נחמד לשמוע שהוא עצלן, לא וורקוהוליק, שהקולנוע הוא לא החיים שלו, שכשסרטים שלו יוצאים לאקרנים הוא לרוב מרגיש מושפל, או שכשכל החברים שלו הלכו לאוניברסיטה לא היה לו מושג מה לעשות עם החיים שלו. אבל הרגעים האלה, המרתקים, היו נדירים מדי, נטולי הקשר, ושתולים בלב ליהוגים עקרים ומשועממים, עטופים מכל עבר בדברים שכבר ראינו שוב ושוב (סצנת ההתעוררות ב"ישנוני", למשל, או סצנת המין ב"הרומן שלי עם אנני").
רגע לפני סוף הסרט, מצהיר אלן על אמירה שחשוב לו שתופיע בסרט. לפעמים, הוא אומר, אנשים מדברים על הסרטים שלהם, וזה נשמע עמוק ומעניין. כשרואים את הסרטים שלהם, הוא ממשיך, לא מבינים לאן נעלמו כל העומק והעניין, וחווית הצפייה הופכת לאכזבה קשה. וודי אלן לא רוצה להיות אחד מהאנשים האלה, אבל אין סיכון כזה - הסרט על חייו ויצירתו לא עשה עמו חסד, ובוודאי לא יצר ציפיות מוגזמות. מצד אחד לא היה בו ההומור הקורע מהסרטים הטובים של וודי אלן, ומצד שני, גם לא את העומק שביקשו הביקורות על הסרטים הגרועים שלו. מצד שלישי, הוא כן עשה חשק לחזור לסרטים המצחיקים המוקדמים והמאוחרים שלו. והם דווקא כן שווים את הזמן שלנו.
