ארוחה ארוחה בדגים דגים

"אצלנו במשפחה מאוד אוהבים להתווכח על אוכל". כך הצהיר בפני מאיר ארביב, הבעלים והמנהל של מסעדת 'דגים דגים' בבאר שבע. מסתבר שהווכחנות הזו משתלמת, אם לשפוט לפי המנות המוגשות אצלו במסעדה. מאיר, בנוסף למסעדנות, גם מתכנן מערכות גידול דגים וגם מפעיל את חנות הדגים הצמודה למסעדה, ממנה מגיעים כל הדגים הטריים שנצלים בה. במהלך 26 שנותיו בתחום, צבר מאיר אינספור מתכונים וגם כמה סודות צלייה ייחודיים (פרטים בהמשך).

כשפוסעים במורד רחוב ההסתדרות בבאר שבע, ריח הפלאפל והשיפוד מתערבבים עם פליטת האוטובוסים העוזבים את התחנה המרכזית, וצפירת מכוניות וקרקושי כיסאות אלומיניום ממלאים את האוזניים. קשה שלא לקבל את אותה התחושה של חייל החוזר לבסיס ביום ראשון בבוקר. תחושה זו נעלמת מיד עם הכניסה לפתח המסעדה, מתחת לשלט הכחול עם דג הפסיפס הענק הנרדף על-ידי שני ציידים (פרטים בהמשך).

זוגתי ואני נכנסנו למסעדה וכאילו צללנו לתוך המים הצוננים של מפרץ אילת. חלל גדול שקירותיו מעוטרים בציורי קיר של מעמקי הים האדום וחופי סיני (מעשי ידיו של מאיר), קירות האבן משובצים בקונכיות ואור כחול עדין בוקע מזוויות התקרה. מהרמקולים מגיע פסקול ים תיכוני עדין הכולל את דלידה, זורבה היווני ואדית פיאף.

התיישבנו והזמנו שתי כוסות לימונדה צוננת, ומיד לשולחן הגיעה סלסלה של לחם שום קלוי וריחני וצלוחיות קטנות ולבנות התחילו לזרום. בסך הכול ספרתי שישה עשר סלטים שונים, למרות שהם התרוקנו והתמלאו מחדש בכזו מהירות שהיה קשה להבחין. כל הסלטים במקום הם פרי מוחה של חגית, אשתו של מאיר, שהכניסה בכל אחד מהסלטים (המעולים) מרכיב בלתי צפוי. מתוך המבחר האדיר (שמוגש לכל סועד על חשבון הבית) אפשר לציין את הבטטות המקורמלות המצוינות, תפוחי אדמה פרובנסאל, סלט קישואים קלויים בשמיר טרי, סלט אטריות שעועית תאילנדי עם כוסברה ורוטב דגים, סלט בצל עם עגבניות וסלרי (מעדן), חומוס וטחינה הנעשים במקום וכמובן, סלט הגזר החריף. כל הסלטים היו טריים מאוד, טעימים מאוד ומתובלים להפליא.

חטפתי פליק לגב היד מזוגתי בכל פעם שהושטתי יד ללחם. היא לא הבינה את האלמנט הפלילי בלהשאיר את שאריות הרוטב הנפלא בצלוחיות הסלט, בלתי מנוגבות. "אתה צריך להיות חזק" היא אמרה לי, להשאיר מקום למה שעתיד לבוא. והוא אכן בא.

צלחת גדולה של פסטלים מטוגנים (89 שקל) נחתה במרכז השולחן. שוב, במה שהתברר להיות המוטיב החוזר של הארוחה, בכל אחד מהפסטלים חיכתה הפתעה נעימה. סיגרים במילוי טונה צרובה וצנוברים, משמש ממולא בדג לבן ומטוגן עד פריכות, נתחי נסיכת הנילוס מטוגנות ברוטב שום מעודן, רצועות סלמון עם צנוברים וצלפים עטופים בעלי בוריק וכמובן קבבוני דגים צלויים. שלל הפסטלים הגיעו בליווי רוטב שום ורוטב חריף מתוק שהתאים מאוד לדגים.

ניסיתי להזכיר לעצמי שאמור להגיע לפה עוד דג שלם, אבל זה לא הועיל. במרכז השולחן צצה צלחת עם חריימה (29 שקל) וצלחת עם סביצ'ה טונה וסלמון (49 שקל). החריימה היה חם, אדום, חריף ועסיסי ונוגב ביעילות בלחם הבית הרך. לא התאפקתי (חריימה בלי לחם זה כמו חתונה בלי תזמורת).

הסביצ'ה הוגש בצורה יוצאת דופן, מגולגל עם צלף בודד במרכז, הרבה פלפל שחור ועל מצע פרוסות לימון. בשר הדג היה מלא טעם ולא נתן ללימון להשתלט עליו.

נשענו לאחור בכיסא. בראשי הדהדו תרועות חצוצרה למראה הדג הצלוי שלנו שיצא מן המטבח. דג ברמונדי (89 שקל) גדול, כמעט קילו משקלו, חתוך לאורכו וצלוי בצורת פרפר על הגריל הייחודי של המסעדה. את הדגים ניתן להזמין צלויים או מטוגנים. מסתבר שהגריל עשוי מפלדה מיוחדת שמגיעה לטמפרטורות אדירות ומצליחה להשאיר את בשר הדג עסיסי ורך בעוד היא מצפה אותו במעטפת פריכה וטעימה. מדהים.

אם הברמונדי, בעודו שוחה בים, היה יודע מה יצא ממנו בסופו של דבר אצלי בצלחת, הוא היה מתייצב בספינת הדייגים עם דגל לבן מתנפנף. הדג הגיע מלווה בפלחי תפוחי אדמה שנאפו ואז טוגנו וצופו ברוטב חריף מתוק עם שומשום. מעולה.

בעודי נאבק בפעולות הכירורגיות של הפרדת האדרה מהבשר, ניגש אלי מאיר ואמר שהוא מעדיף שכל הסועדים שלו יאכלו את הדגים בידיהם ("מקסימום שוטפים ידיים!"). סירבתי בנימוס והמשכתי בניתוח, אך זוגתי מייד הניחה את הכלים וקפצה למים. לא רציתי לצאת פראייר, אז קפצתי גם אני. קוראים יקרים, מסתבר שזו הדרך לאכול דגים. לא הותרתי בצלחת דבר פרט למעט עצמות נקיות (האדרה הועברה, אחר כבוד, לקערה ייעודית במרכז השולחן). אין ספק שזה הדג הטוב ביותר שאכלתי בחיי.

המומים, נשענו שוב לאחור. הצלחות פונו במהירות והשאירו מקום לשתי כוסיות של סורבה תות-בננה מעשה המקום. הכדור הבודד הקפוא והטעים, יחד עם שתי כוסות תה עם נענע, חתמו את הארוחה בשלמות והותירו בראשי גלי ים שקטים ופסקול של מוזיקה יוונית רגועה.

היציאה לרחוב הייתה, כצפוי, טראומתית. כשהסתובבתי לתת מבט אחרון במסעדה, עיני נחו על הלוגו של המסעדה. דג הפסיפס הענק, כך אמר לי מאיר, הוא למעשה דג ברמונדי הנידוג על-ידי שני ציידים אבוריג'נים, והמילה 'ברמונדי' באבוריג'נית משמעותה 'דג גדול'. וכך, אחרי שגם אני צדתי את הדג הגדול שלי, יציאתי לרחוב הבאר שבעי החם הייתה טיפה יותר מסבירת פנים.