היפה ובן הדייג ב-Seven

אהובי הוא בן של דייג. למרות שיש לי נקודות השקה משלי עם דגת הים (או יותר נכון עם גלי הים ועם דג זהב ביתי) - אצלו זה מלידה. או לפחות ממתי שהוא זוכר עצמו פוסע עם אביו על המזח, מסתכל על מבטם הקרוע של הדגים ומביט אליהם בחזרה במעמקי הדלי. אין כמו חוות דעת מעמיקה על מאכלים מן הים ממי שגידל דגים ואכל דגים עוד מינקותו, אני מבטיחה לעצמי וקובעת איתו דייט דגיגי לשעת ערב מאוחרת.

בדרך לחוף מציצים ניצב לו מלון אלכסנדר על הסוויטות-הלא-בתקציב-שלנו. חדרים רגילים אין והפנטזיה על ארוחת ערב + לילה במלון מתגלגלת במורד קומות המעלית ככל שאנו עולים איתה אל-על.

השעה שעת ערב מאוחרת ואנו עוצרים בקומה 7 ופוסעים אל עבר מרפסת גג מפתיעה בנעימותה. מיד אני מזהה אותה. את הנעימות שרק פאוזות אמיתיות (שלוקחות אותך רחוק מהמציאות היומיומית) ממשיכות לקיים אותה בתוכן. אני מרגישה את הנוכחות שלה בדק מהעץ הטבעי, בדשא הסינתטי, בנוף לכחול-כחול (בשעות אלו אפור), ברוח טרום-חורף נעימה ובמוזיקה הרכה שלפי הבחור משמיעים בניו-אורלינס לעת ערב בעונה זו של השנה.

אני ניגשת ישר למעקה ושואפת מלוא ריאותיי אוויר ים חורפי וטהור. כל פינה או כיסא מזמינים אותנו לשבת, ובכלל, לא פשוט לבחור מהי הזווית הטובה ביותר לים, לשמיים ולעצמנו. כשהרעב מכריע אנו מתיישבים שרירותית ולוגמים שרדונה רזרב אוורירי ומקורר היטב (35 שקל). את מה שלא עושה הים לבדו (והוא תמיד עושה) משלים היין הענוג.

"כיף פה", אני לוחשת לו בטון מופתע משהו. אולי בגלל שהחיבור בין מסעדת דגים כשרה לגג של אחד ממלונות תל אביב היה נשמע בהתחלה מחשיד. אולי בגלל זה הורדתי את ציפיותיי והשארתי אותן בקומת הכניסה למעלית יחד עם עוד כמה פנטזיות.
"כמו בחו"ל", הוא עונה. נרגשים משינוי האווירה לכזו לא ישראלית וכן רומנטית ונקייה מרעשים מטרידים, אנו לוגמים מהיין מרוצים. את 'Seven' הקים השף גיא פרץ לפני כחודשיים וניכר שהמקום בתהליכי גילוי טריים. הלוואי הלוואי שיגלו אותו בטפטופים, אני חושבת חרש, כדי שהשקט הרומנטי יימשך וכדי שכל זוג שיגיע ירגיש שהוא גילה מקום שהוא רק שלו, ולו רק לערב אחד.

כמו בשם המסעדה וכמו גם בקומה בה היא ממוקמת, כך גם בתפריט מנצנצת הספרה 7 מכל מקום, ממספרת את 7 מנות הפתיחה שמפתות למתוח את גבולות התיאבון. בנומרולוגיה הספרה 7 קשורה למזל האסטרולוגי דגים - מזל התיקון והמודעות העצמית שמזמין להתבונן פנימה עמוק. התבוננות כזו ניתן לעשות רק ממצב של מנוחה, ממנו משקיפים על מה שחשוב.

אנו נושאים עינינו לתפריט וללוקוס שמתנוסס בראש הדגיגים. הבחור מסביר לי על מצוקת הדגה במימי הארץ ושבלתי אפשרי שיהיה בכל יום לוקוס. אילונה המלצרית המאוד אכפתית מאשרת את דבריו - היום יש לוקוס רק בתפריט.

אנו תרים אחר מנות פתיחה לפני שנחליט על דגי הערב המצויים. לאחר מספר דקות מונחים לפנינו שני שיפודים של יקיטורי טונה אדומה (44 שקל), שנצרבה על גריל יחד עם בצל ירוק. בשר הטונה הוורדרד עשוי היטב, לא צרוב מדי והמנה קטנה ונפלאה ופותחת מיד את התיאבון.

טונה הוא דג שנמצא בשחייה מתמדת, משום שאין לו מנגנון ויסות מסוים כפי שיש לדגיגונים אחרים. היא אף-פעם לא עוצרת להתבוננות ולמנוחה ואני חשה שגם אצלי יש רצון פנימי לאכול אותה מהר, בלי להתעכב.

לצידה אנו טועמים פטריות פורטובלו עשויות בגריל (46 שקל). הן הוגשו, חלקלקות וחמימות, טובלות ברוטב צ'ילי, שקדים קלויים ובצל ירוק, ומוגשות על מחבת לוהטת. טעים לנו. פשוט, ולא מתאמץ - על כך שנינו מסכימים.

הבחור (טוב הוא בכל זאת בן של דייג) יודע על מה הוא מדבר ומזמין סינייה בס הסלע (85 שקל) - פילה בס צרוב בגריל, עם טחינה ולימונים כבושים, שמונח לצד עגבניות על מצע חצילי. על-אף ההתפלספות הקלה עם מצע החציל (איך אבא שלו אומר: "אל תתפלסף עם הדג"), לא נרשמו תלונות ואף נשמעו קולות הנאה. השנייה בה בוחרים את הדג היא שנייה קריטית, זאת אני לומדת על בשרי כשאני מזמינה מיקס דגה יומי (78 שקל), שמכיל בתוכו כמה סוגים של דגיגונים, ברבוניות וסרגוסות מטוגנות ופריכות. הם היו עשויים היטב, הדגיגונים הקטנטנים, בשרם לבן ועדין, אבל לערוף את ראשיהם ולבקש מהם סליחה מיד אחר-כך, גרם לי להבין שהאקט אגרסיבי מדי בשבילי.

עד מהרה נהניתי גם אני מתבשיל דומה לדג הסינייה של הבחור. בס הסלע היה לי טעים ועדין ושילוב הטעמים מסקרן. גם עם החציל לא התווכחתי. בשרם כה עדין ואינו דורש מאמץ, מלבד התרכזות ותחושה קלילה ונעימה אותה הם מותירים אחריהם.

בן הדייג מפליג בתיאורים של מסעות דייג עתיקים ומגן בתוקף על מה שהולך ומתחוור כמעוז הגבריות האחרון שהתרבות המערבית טרם החריבה. מעולם לא הבנתי יותר מדבר או שניים (והמעט שכן עדיין מוטל בספק) על האופן בו גברים חושבים/ פועלים/ מרגישים, אבל בזמן שצפיתי בכמיהה הגוברת בעיניו, כשדיבר על יציאה למרחבי הים עם חכה ועם רשת, נדמה היה לי לרגע שזיהיתי אינסטינקט מזוקק של גבריות ששלבי האבולוציה טרם הכחידו. גם אם ביומיום התל אביבי הוא משתמש בו רק כדי לדוג לי את הדגים הכי שווים מהתפריט.