על-פי הנטען בכתב התביעה, באמצעות מעשי המרמה ומעשי הונאה מתוחכמים השתלטו חיים צוף וקובי מימון על חלק ניכר מכמה מתאגידי הנפט הגדולים בישראל. מדובר בסדרת חברות וגופים שרובם הם גופים הנסחרים בבורסה וביניהן מצויות החברות אקויטל, יואל, נפטא, חנ"ל ניהול שותפויות, ומספר חברות מקבוצת ישראמקו. את השליטה בכל החברות הללו מנהל מימון עם צוף באמצעות תאגיד הנקרא יונייטד קינגסווי, שהוא בעל השליטה בשותפות רשומה הנקראת י.ח.ק השקעות.

חברות אלו, יש לציין, שולטות על סדרת פרויקטים מהגדולים והחשובים במדינה, אשר מוערכים במיליארדי דולרים. בין השאר, שולטים התאגידים האלה על כ-28% מקידוח הגז הטבעי הענק שהתגלה מול חיפה – "קידוח תמר" - וגם על קידוחים אחרים כגון קידוח דלית (בהם, יש לציין, שולטת ברובה קבוצת דלק). בקידוח "תמר" לבדו, על-פי הפרסומים, ישנן רזרבות גז טבעי בהיקף העולה על 25 מיליארד דולר.

כמו-כן, שולטות חברות אלו על אזור המשרדים והבילויים הגדול הידוע בשם "איירפורט סיטי". מדובר בפרויקט של מאות אלפי מ"ר וערכו מאות רבות של מיליוני דולרים, אשר גם הוא כאמור נמצא בשליטה רשמית של צוף. חברת ענק נוספץ הנשלטת על-ידי חיים צוף היא חברת ניצבא, חברת מקרקעין ענקית שאליה התנקזו, בין השאר, מרבית השטחים שהמדינה העמידה לרשות אגד, לצורך הקמת תחנות אוטובוסים, ובעיקר תחנות מרכזיות במקומות רבים. עוד שולטות החברות על שטחים גדולים מאד לחופי הכנרת של כפר הנופש האון, ועל נכסים מהותיים בתחום הבניה למגורים, ובהם כ-18,000 מ"ר לבניה ב"רכס חלילים" שבמבשרת ירושלים, בפרויקט נוה-ים בראשל"צ, בפרויקט מגורים ומסחר במרכז ראשל"צ ובפרויקט "שער הים" בנתניה. בבעלות החברות עוד עשרות מגרשים ושטחים ברחבי הארץ ועוד עשרות נכסים בחו"ל.

נוסף על כל אלו, מהדוח התקופתי שהגישה יואל לבורסה עבור הרבעון השני של שנת 2009 התגלה כי האימפריה אותה מייצג צוף ממשיכה לגדול ולרכוש נכסי נדל"ן במרץ: ברבעון זה רכשה החברה את מתחם הסינמה סיטי בת"א, לו שטח כולל של כ-30,000 מ"ר המיועדים למסחר, למשרדים ולבידור.

באי-כח המפרקים טוענים עוד כי אחד האלמנטים המוזרים בהתנהלותם של צוף ומימון, הוא שעל-אף שבבעלותם, כאמור, תאגידים השולטים על חלקים חשובים ביותר במשק הישראלי, ועל-אף שמדובר במי שהתקשורת העוסקת בכלכלה רואה בהם מהבולטים שב"טייקונים" השולטים בכלכלה הישראלית, מתנהגים השניים כחברים במסדר נזירים חשאי וסודי. במיוחד, הם אומרים, נכונים הדברים לגבי צוף, המקפיד להסתתר מעיני הציבור ומתנהג כאילו הוא נמלט ממישהו. בתקשורת, יש לומר, נטען כי חשאיות זו מקורה בתקופה שבה הוחזקו מימון וצוף במעצר, אך לא פחות סביר מכך, הם אומרים, שצוף פשוט מעוניין להצניע את פעולותיו, ולפחות את אלו הקשורות לעניינים המצויים בתביעת העתק, ובנוסף להתחמק מהמפרקים, ומכאן נובעת הקפדתו על חשאיות שכזו.

בבקשת דחיית בקשת העיכוב מציין משרד מירון, בן ציון ופריבס כי צוף מתעתע במערכת המשפטית ובכונס הנכסים מזה חמש שנים. בבקשתם כתבו על צוף כי "נראה שהמבקש מתייחס להליך המשפטי כאל משחק 'חתול ועכבר'. לשיטתו, התובע הוא ה'חתול' והנתבע הוא 'העכבר'. לדעתו, המשחק הוא ש'החתול' צריך לחפש את ה'עכבר' ב'חורים ונקיקים' כדי למסור לו את כתב התביעה. אליבא דהמבקש במשחק זה ה'עכבר' מנצח אם הוא מציץ בכל עת ממקום אחר, ומצליח לצחוק וללעוג ל'חתול'".

בתשובה לבקשה קודמת של צוף, אז עוד ניסה לבטל את פס"ד, פרש משרדו של עו"ד מימון בפני בית המשפט את ההתנהלות של צוף בפרשה, לפיה עשה כל שביכולתו כדי לחמוק מאימת הדין: "מעיון בבקשות שהמבקש הגיש בתיק זה נראה כי מדובר בנווד חסר כתובת. על-אף החובה לעשות כן בכתבי בית הדין, אין המשיב מוסר שום כתובת של עצמו. לא בארץ ולא בחו"ל. כנראה שהוא סבור שזה הוא חלק ממשחק 'המחבואים' שבו הוא נהנה להשתעשע.

כתב התביעה נמסר לצוף פעם אחר פעם: הוא נמסר להוריו המתגוררים יחד עימו, הוא נמסר לשותפו שמהווה את נציגו העסקי, הוא נמסר פעם נוספת לאביו, שאף הוא מהווה נציג עסקי שלו והוא נמסר לחברות שבשליטתו, שאף הן מהוות נציג עסקי שלו. פרט לארבע מסירות הללו, כתב התביעה נמסר והגיע ממש לידיו של צוף. עוד עולה מפרטי המקרה, כי בנוסף לחמש המסירות הללו, יש לפחות שתי נסיבות נוספות שיש לראותן כמסירה.

"לא קל היה לבצע את המסירות. צוף התגלה כאומן ההתחמקות. נציגיו סירבו בתוקף לקבל את כתב התביעה. הם ניסו להוליך שולל את פקידי המסירה באמירות כזב על כך שצוף אינו נמצא במקום. הדברים הגיעו עד כדי איומים על פקידי המסירה, ואף גלשו לאלימות פיזית נגדם", נכתב בבקשת התשובה לדחיית פס"ד שהוגשה לביהמ"ש.

עוד נמסר, כי צוף ניסה להטעות את בית המשפט ולהציג את עצמו כמי שעזב את הארץ לפני 15 שנה, זאת, לטענת המפרקים, על-אף שבעניין אחד הוא מתנהג כאילו הוא גר בארץ כל הזמן: כל אימת שמתקבלת נגדו החלטה, הוא נוהג להגיש בקשות לבית המשפט עוד בטרם נמסרה לו הודעה רשמית על כך.

בבקשה נכתב כי "המאפיין את התנהגותו של צוף הוא התנהגות דו- פרצופית ועשיית ואמירת דברים והיפוכם". כך, לדוגמא, מפרטים באי-הכוח של המפרקים כי כאשר צוף מעוניין להוכיח לציבור כי הוא ראוי לשלוט ולנהל חברות השולטות בנכסים במאות מליוני דולרים הוא מספק את כתובתו בישראל. בכך, נטען, הוא מבקש לקנות לעצמו את הזכות להיות דירקטור ובעל שליטה בתאגידים החולשים על נכסים אסטרטגיים מהמעלה הראשונה ועל חברות המבקשות מהציבור שיתן בהן את אמונם ויפקיד אצלן את כספו. לעומת זאת, נאמר, כאשר מנסים להשתמש בכתובות שמסר על-מנת להגיש נגדו תביעה משפטית הוא נהפך לאדם אחר. לפתע הוא שוכח שהוא גר בישראל או שיש לו כתובת בישראל. מכתבי הטענות של צוף נדמה כאילו לפני 15 שנה הוא נטש את מדינת ישראל לאנחות ואין לו עוד שום קשר איתה.