עורך אתר גלובס, דורון אביגד, חשף במהלך הדיונים כי כ־40-30 אחוזים מהתגוביות אינן עולות לאתר או עולות ויורדות. גילוי זה עמד לזכותו, שכן בית המשפט קבע כי האתר פועל כנדרש ממנו למנוע את פרסומן של תגוביות פוגעניות - עורך בדיקות מדגמיות בטרם אישור התגוביות; מסיר תגוביות שיש בהן כדי להסב נזק לאדם ולשמו הטוב; מנחה את עובדיו להתייחס בדחיפות ובנחישות לבקשות להסרת תגוביות, מתוך נטייה להיענות. לדעת השופט מדובר בדרך ביניים, כלשונו, בהטלת אחריות על ספקי שירות ומפעילי אתר אינטרנט באשר לתכנים המועלים לאתר על-ידי צדדים שלישיים. "נקיטה בדרך ביניים, בהקשר זה", כתב השופט שוורץ בפסק הדין, "תיצור איזון ראוי בין האינטרס החברתי בשמירה על חופש הביטוי ומתן במה לשיח ציבורי לבין האינטרס בהגנה על שמו הטוב של אדם".

ביהמ"ש קבע עוד כי כאשר מתפרסם באתר אינטרנט פרסום מזיק, באמצעות צד שלישי (הגולש), קיימת חובה על הצד הנפגע, שעה שהוא דורש את הסרת הפרסום, לבקש - אם רצונו בכך - למסור לידיו את פרטי הגולש האלמוני (כתובת IP), ולא לחכות לאחר שהוסרה התגובית.

התביעה כאמור נדחתה, והתובעים חויבו לשלם את שכר הטרחה של עו"ד אוריין אשכולי ממשרד עו"ד יורם מושקט, שייצג את גלובס, בסך 7,500 שקלים (בהתחשב בהליכי ביניים ובכך שכבר נפסקו לחובתם הוצאות). את התובעים ייצג עו"ד יוסי דוידוביץ'. הטוקבקיסט "מוטי", אגב, עדיין מסתובב חופשי...

אחר כל זאת, פסק השופט שוורץ כי התגוביות אינן נכללות בהגדרת "עיתון" משום ש"שובל הטוקבקים, הנישא בעקבות הכתבה או הידיעה העיתונאית, נעדר עריכה ושליטה ממשית של עורך האתר. מדובר על פורום להחלפת דעות בין המשתתפים". לדברי השופט, גם אם היו מוגדרות התגוביות כעיתון, הרי שאין להשית אחריות לפרסומן על אתר גלובס, שכן זה פעל באופן סביר מרגע שנודע לו על הפרסום הפוגעני.

השופט עמד על כך שהרתעת יתר כלפי האתרים תגרום להם שלא לפרסם תגוביות במקרה של ספק, וקבע כי קיימת חשיבות בשמירת האינטרסים החברתיים, והביע את חששו מפני הגבלת חופש הביטוי ומפני צנזורה עצמית, לנוכח הקושי הקיים בבדיקה האם בכל תגובית המתפרסמת נכלל לשון הרע.