גם ב-2010 נשים עדיין לא הצליחו להגיע לשוויון מלא בספורט. הענף היחיד שבו הן שוות לחלוטין לגברים הוא טניס – מבחינת הפרסים הכספיים, רמת החשיפה והעניין, והיכולת שלהן להפוך לאייקונים כלל-עולמיים. לכן הבחירה שלי בחמש הספורטאיות של העשור, נובעת לא רק משיקולי ספורט טהורים, אלא גם משיקולים פוליטיים – כיצד אותן נשים קידמו לא רק את ההישגים הספורטיביים של נשים, אלא גם את הנשיות בתוך הספורט. כיצד הן חתרו לעתים תחת מוסכמות חברתיות, והיוו, יותר מכל דבר אחר, מודל להעצמה נשית.
סרינה ויליאמס
אני שונאת את סרינה ויליאמס. היא גרמה לי לרגעי מכאוב רבים בעשור הזה, כשחיסלה פעם אחר פעם את תקוותיי לגבי אהובתי, ג'ניפר קפריאטי. הייתי כל כך עסוקה באהדה ליריבות שהפסידו לה, עד שלא שמתי לב כמה סרינה היא ווינרית ענקית.
אין נקודה שהיא תוותר עליה ללא מאבק, אין קאמבק שהיא לא מסוגלת לעשות, כולל אחד שהגיע אחרי שנה מחוץ לסבב, משקל עודף שכל העולם מדבר עליו, ובמיוחד שמלה בצבע ירוק מזעזע שסינוורה גם את שחר פאר באותו רבע גמר זכור ממלבורן 2007.
לדעתי, ההישג הכי גדול שלה, הוא ההתמודדות עם הצל של האחות הגדולה, זו שנעה כמו איילה במגרש. בלי שום תסביך נחיתות היא ניצחה אותה שבע פעמים בגמרי גראנד סלאם בעשור הזה. וזה לא בגלל ריצ'רד. אני עדיין שונאת את סרינה וויליאמס, אבל מעריצה אותה על זה שהיא הכי טובה שיש.
ילנה איסנבייבה
לאתלטית האדירה הזאת יש שתי מדליות זהב אולימפיות, היא שברה 25 פעמים את שיא העולם, כשבדרך הפכה לאישה היחידה שעברה בריחוף גובה של חמישה מטרים. מספיק מבט קצר על ההישגים האלה שלה וברור למה היא אחת מספורטאיות העשור.
אבל הרשימה היא לא הדבר שמעניין אותי בה, הכישלון שחוותה באליפות העולם בברלים 2009, דווקא כן. קפיצה במוט הוא ספורט שכל כולו היבריס – הרף ניצב ממש מול העיניים, והאדם משכנע עצמו שהוא, כמו האלים, מסוגל לעבור מעליו. איסנבייבה חשבה שהיא יכולה להתחיל בגובה של 4.75 ונכשלה שלוש פעמים. נפילה מגובה כזה אפילו אדיפוס לא חווה. הדמעות המרגשות שלה, הן שהפכו אותה לספורטאית שלמה - מהכישלון הזה היא הצליחה לקפוץ חזרה לשמיים. שבוע אחר כך בגולדן ליג בציריך, היא שברה שוב את שיא העולם, ואת הקרדיט היא נתנה לתבוסה בברלין.
ועוד דבר אחד קטן שהיא תרמה למין הנשי ועל כך תודתי לה - איסנבייבה נתנה לכולנו לגיטימציה להתכנס בתוך שמיכת פוך, גם כשכל העולם מחכה לנו, ולצאת משם טובות יותר ומנצחות יותר.
ליסה לזלי
30 ביולי, 2002. הדאנק הראשון של אישה בWNBA. צעד קטן לליסה לסלי, צעד גדול לנשיות. מישהו אמר שנשים לא מסוגלות לקפוץ?
קשה להאמין שגם הספורטאית האדירה הזו כמעט ונכנעה ללחצים חברתיים כשהייתה נערה, וספגה עלבונות בשל גובהה החריג – 1.95. למזלה הייתה לה אמא (נהגת משאית חד-הורית) שתגיד לה כמה שהיא יפה, וכמה שהיא גאה בה. ללמדכם שאנחנו הנשים, זקוקות לתמיכה והאהבה של אישה אחרת, לא של גבר, כדי באמת להרגיש טוב עם עצמנו.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/1/152901.jpg
בעשור האחרון, לסלי הפכה לפנים של כדורסל הנשים בעולם, כשזכתה בארבע מדליות זהב אולימפיות עם נבחרת ארה"ב, ושלוש פעמים בתואר ה-MVP של ה-WNBA. על הדרך היא גם דיגמנה ל"ווג", ילדה את בתה הראשונה, וחזרה לשחק כדורסל לשתי עונות נוספות אחרי תקופת ההריון והלידה. בקיץ האחרון היא פרשה סופית בגיל 37, כשהיא מחזיקה בשיא הנקודות והריבאונדים לשחקנית ב-WNBA. מלבד הזיכרון החזק של אותו דאנק, היא הנחילה לנו גם את המוטו המופלא הבא – "אני חזקה, אני קשוחה, ואני עדיין שמה אייליינר". מסתבר שלא צריך לשרוף חזיות כדי להיות פמיניסטית.
דארה טורס
בחייה של אישה, בוודאי ספורטאית, יש שני מכשולים עיקריים – מכשול הגיל ומכשול הלידה. אותם שלבים שבהם הגוף משתנה, ואת הופכת ל"דודה". דארה טורס התגברה בקלות על שניהם. השחיינית האמריקאית חוותה משחקים אולימפיים ראשונים בלוס אנג'לס 1984, שנה לפני שמייקל פלפס בא לעולם. לבריכה בסידני היא קפצה אחרי 7 שנים של פרישה, בגיל 32. זה הסתיים בשתי מדליות זהב במשחי השליחות ושלוש מדליות ארד אישיות.
אבל הקאמבק הכי גדול שלה, התרחש בבייג'ין. שנתיים אחרי שילדה את בתה, בגיל 41, טורס הייתה מהירה כפי שלא הייתה מעולם. את הזהב ב-50 מטר חופשי היא פספסה במאית השניה. החשדות לשימוש בחומרים אסורים התבדו בבדיקות המעבדה. החומרים היחידים שבהם היא משתמשת הם התחרותיות שלה ואימוני מתיחות מיוחדים, שלטענתה שומרים לה על הגוף. מדענים אומרים שדווקא הלידה היא שחיזקה אותה ושיפרה את הסיבולת שלה. זה חומר מעצים שאף גבר לא יכול להשיג.
דארה טורס לימדה אותנו בעשור הזה, שכוח רצון של אישה חזק יותר מכל דבר אחר, ואין דבר שהוא בלתי אפשרי עבורך. חכו לה בלונדון 2012, היא הבטיחה שתהיה שם.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/2/152902.jpg
מריה שראפובה
לטניס מגיעות שתי נציגות, כבר אמרנו שזה הענף היחיד שבו יש שוויון מלא. אבל מדוע לבחור דווקא בשראפובה ולא בהנין או קלייסטרס למשל?
הסיבה היא המהלך החתרני ששראפובה ביצעה בקריירה שלה. הרוסיה לקחה את המבט הגברי המקובל, והשתמשה בו בתור הכוח שלה להצלחה. אתם רוצים אותנו גונחות – קיבלתם. אתם אוהבים אותנו בלונדיניות גבוהות – יש. מברכים על חצאית קצרצרה – נעצב אחת כזו. אבל אתם תקבלו את כל זה יחד עם מבט של רוצחת בעיניים, ואיכויות טניס ששוות שלושה תארי גראנד סלאם.
שראפובה משכה גברים לטניס הנשי בזכות אותם דברים שקוסמים למבט שלהם. אבל היא הצליחה להשאיר אותם שם בזכות זה שהיא פשוט ספורטאית מצוינת. לפי מגזין פורבס, הכוח הזה שווה עבורה 26 מיליון דולר בשנה מפרסים וחסויות. בכל הווייתה, מריה שראפובה מייצגת את הוומן-פאוור החדש של העשור החולף. רק שתמשיך לגנוח.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/4/152904.jpg
אירוע חריג ופסול מתרחש באולם בכיכובה של נציגת השב"ס
