נאשם בעבירות מין כלפי קטינים לא יוסגר לארה"ב

בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים (איילה פרוקצ'יה, אליקים רובינשטיין ומרים נאור), ביטל (ה', 14.10.10) את הסגרתו של נאשם לארצות הברית, מטעמים של שיהוי, הגנה מן הצדק, התיישנות, ופגיעה בתקנת הציבור.

המערער, פסיכולוג בהכשרתו המקצועית, היה עד לשנת 1984 תושב ואזרח ארצות-הברית. בשנת 1984 הוא עזב את ארצות-הברית, הגיע לישראל, ומאז הגיעו ארצה ועד היום הוא מתגורר בישראל, בזהות גלויה, ולא עזב את גבולותיה. מספר חודשים לאחר הגיעו של המערער לישראל, הוגש נגדו בארצות-הברית כתב אישום, בו יוחסה לו שורה של עבירות מין חמורות בקטינים. על יסוד כתב אישום זה, פנתה ארצות-הברית לישראל בשנת 1985 בבקשה לעצור את המערער עד להגשת בקשת הסגרה רשמית בעניינו.

ישראל נאלצה להשיב לבקשה בשלילה, מן הטעם שהעבירות המיוחסות למערער לא היו, אותה עת, בגדר "עבירות הסגרה" בהתאם לאמנת ההסגרה הקיימת בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות-הברית. מגעים שהתקיימו בין שתי המדינות לתיקונה של אמנת ההסגרה נשאו פרי רק בשנת 2005, ובשנת 2007 נכנס לתוקף תיקון לאמנה, אשר מכוחו הפכו העבירות המיוחסות למערער "עבירות הסגרה", וניתן היה לפתוח בהליכים להסגרתו.

על-רקע התיקון לאמנה, הגישה ארצות-הברית לישראל בחודש ספטמבר 2007 בקשה להסגרת המערער לידיה בגין העבירות הפליליות המיוחסות לו. זמן קצר לאחר מכן, הוגשה לבית המשפט המחוזי עתירה להכרזתו של המערער בר-הסגרה. המערער טען כי לא ניתן להסגירו לארצות-הברית בשל התקיימותם של מספר סייגים להסגרה המנויים בחוק ההסגרה, התשי"ד-1954. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערער, נעתר לבקשת המדינה, והכריז על המערער בר-הסגרה לארצות-הברית. בית המשפט המחוזי קבע כי ההליכים בעניינו של המערער לא נתיישנו שכן הוא גרם לסיטואציה של עיכוב ההליכים, ועל כן הוא מושתק ומנוע לטעון להתיישנות.

המערער פנה בערעור על פסק הדין לבית משפט העליון.

בית המשפט העליון נעתר לערעור פה-אחד, הגם שעל בסיס טעמים שונים, והורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל דחיית העתירה להסגרת המערער לארצות-הברית.

השופטת פרוקצ'יה קבעה כי לא ניתן להורות על הסגרתו של המערער משני טעמים עיקריים: ראשית, לא ניתן להסגירו בשל התקיימותו של הסייג להסגרה שעניינו בהתיישנות העבירות המיוחסות לו על-פי דיני מדינת ישראל. נקבע, כי מאז מועד הגשת כתב האישום נגד המערער בשנת 1985, אשר ממנו ואילך ועד לפתיחת הליכי ההסגרה בשנת 2007 יש למנות את תקופות ההתיישנות בפלילים, נתקיימו שתי תקופות התיישנות מצטברות - בנות עשר שנים כל אחת - ולרבות שנתיים נוספות. לא נתקיימו בעניינו של המערער נסיבות כלשהן הקוטעות את מירוץ ההתיישנות, וזאת בין על-פי חלופות סטטוטוריות שונות על-פי סעיפים 9 ו-94א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ובין על-פי עיקרון כללי שעניינו "מניעות מלפעול", ככל שהוא מהווה עילה לקטיעת מירוץ ההתיישנות. מכאן, כי העבירות המיוחסות למערער בארצות-הברית התיישנו על-פי דיני המשפט הישראלי, וחל הסייג להסגרה בשל התיישנות, הקבוע בחוק ההסגרה.

שנית, קבעה השופטת פרוקצ'יה כי לא ניתן להסגיר את המערער מטעמים הקשורים ב"תקנת הציבור" בישראל ובעיקרון ה"הגנה מן הצדק". לדבריה, הסגרת אדם מישראל למדינה מבקשת בחלוף כ-23 שנים מאז בוצעו מעשי העבירה המיוחסים לו ועד לפתיחת הליכי ההסגרה בעניינו, כאשר המבוקש היה כל העת בהישג ידן של רשויות אכיפת החוק בישראל ומקום הימצאו בישראל לא הוסתר, וכאשר המניעה להסגרה היתה, כל כולה, נעוצה בנוסח אמנת ההסגרה בין המדינות ויכולה הייתה לבוא על תיקונה במועד סביר, מהווה פגיעה מהותית קשה בזכויות המבוקש להליך פלילי תקין וראוי, ואף חריגה קיצונית מעקרונות וערכים יסודיים המצויים בבסיס שיטת המשפט בישראל, וההליך הפלילי בכללה. בנסיבות מקרה חריג ויוצא דופן זה, הסגרת המערער לארצות-הברית גובלת בחוסר הגינות ופוגעת בזכותו המהותית של נאשם להליך הוגן. מכאן, כי במעבר הזמן הרב עד לתחילת הליכי ההסגרה, בנסיבות בהן ניתן היה להסיר את המכשול להסגרה בדרך של תיקון האמנה והדבר לא נעשה, יש כדי לסרב לבקשת ההסגרה בהסתמך על הסייג להסגרה שעניינו "תקנת הציבור", שעיקרון ה"הגנה מן הצדק" הוא חלק ממנו.

השופטת פרוקצ'יה ציינה כי מקרה זה משקף את המתח החריף הקיים בין האינטרס הציבורי באכיפת הדין הפלילי על עבריינים, ובהושטת עזרה למדינות אחרות לשם אכיפת הדין כלפי נאשמים שביצעו עבירות בשטחן, לבין אכיפתן של נורמות חוקתיות בישראל, שעניינן הגנה על זכויות נאשמים להליך פלילי הוגן. במקרה זה, השיהוי שחל בהליכי ההסגרה של המערער - הנאמד ב-23 שנים מאז ביצוע המעשים - ואשר ניתן היה למונעו על דרך תיקון אמנת ההסגרה במועד מוקדם יותר, מציב מחסום משפטי ומוסרי לביצועה של ההסגרה. בהתיישנותן של העבירות על-פי המשפט בישראל, ובהיבטים של "תקנת הציבור" וה"הגנה מן הצדק" יש, אפוא, כדי להצדיק סירוב לבקשת ההסגרה שהוגשה על-ידי ארצות-הברית.

השופטים נאור ורובינשטיין הצטרפו לתוצאה אליה הגיעה השופטת פרוקצ'יה בדבר קבלת הערעור, וכן לעיקרי הנמקתה בסוגיית ההתיישנות. אשר לסוגיית "תקנת הציבור" וה"הגנה מן הצדק", השופט רובינשטיין סבר כי אין צורך להכריע בסוגיה זו במקרה הנוכחי, ואילו השופטת נאור סברה כי בהחלטה על הסגרת המערער אין משום פגיעה ב"תקנת הציבור" וכי אין מקום להכיר בנסיבות הענין ב"הגנה מן הצדק". הם הדגישו, כי ככל שהשנים נקפו, והסגרת המערער לא נסתייעה בשל המכשול הנעוץ בנוסח אמנת ההסגרה, היה נכון וראוי להעמידו לדין בישראל בגין המעשים בהם הואשם, ולמצות את ההליך הפלילי נגדו כאן. מהלך זה לא נעשה על-ידי ישראל, והדבר ראוי לביקורת.