שר החינוך, גדעון סער, הודיע היום כי פטר מירום הוא הזוכה בפרס ישראל בתחום הצילום לשנת תש"ע. הוא הודיע על כך לזוכה, ובירך אותו על כך.
ועדת הפרס פירטה בנימוקיה לזכייה, כי מירום, איש חולתה, ראוי לפרס בשל תרומתו הייחודית לצילום הישראלי. מירום חולל מפנה בצילום הישראלי החל מראשית שנות השישים באמצעות עבודתו יוצאת הדופן והחדשנית לעומת הצילום התיעודי-ממסדי קלאסי של התקופה.
הוא פיתח ראייה פיוטית לטבע בתפארתו ולסכנת הפגיעה בו, ושילב בעבודתו שאיפה לערכים צורניים על גבול המופשט כפי שבאו לידי ביטוי בספרו פורץ הדרך "שירת האגם הגווע"
פטר מירום – קורות חיים
ציוני דרך
1919 - שנת לידה.
1934 - עליה לארץ.
1937-1936 - הכשרה בתל יוסף.
1938 - הצטרף לקיבוץ חולתה.
1939 - התחיל את עבודתו כדייג באגם החולה.
1950 - שליחות באירופה לחפש שיטות דייג.
1956 - הוצאה לאור של הספר הראשון "הרפתקה באגם".
1957 - תערוכת צילומי האגם הגווע במוזיאון תל אביב.
1956 - למד צילום בפריז והתמחה במעבדת צילום.
1958 - צילם את האגם המיובש והשלים את החומר לספר "שירת האגם הגווע".
1959-1958 - תערוכה נודדת של צילומי האגם ברחבי העולם.
1960 - הספר "שירת האגם הגווע" יוצא לאור לראשונה.
1954-1972 - עסק בצילום- צילם, פתח, עיצב והפיק תמונות וספרים.
1975 - עסק בציור, הדפסי משי, תחריטים, קרמיקה פיסולית.
2007 - מהדורה חדשה ועדכנית של "שירת האגם הגווע".
פטר מירום נולד בגרמניה בשנת 1919. אביו הגיע מרוסיה לגרמניה כדי ללמוד הנדסת מכונות ושם נישא לאמו, ילידת גרמניה. כשהיה פטר בן שש נפטרה אמו. כשעלו הנאצים לשלטון פוטר האב ממשרתו כמנהל מפעל והצליח בדוחק רב להעלות את משפחתו – פטר, האישה לה נישא לאחר מות אשתו והבן שנולד מנישואים אלה – לפלשתינה. השנה הייתה 1934 והמשפחה השתקעה בעיר חיפה.
פטר למד כשנתיים בבית הספר התיכון "בשמת" ובהגיעו לגיל 16 עזב את הבית והצטרף להכשרה החלוצית. אחרי שסיים את תקופת ההכשרה הלך לחפש לו קיבוץ של קבע. יום אחד ירד בכביש המוביל אל יסוד המעלה ושם ראה לראשונה את אגם החולה, מוקף בהרי הגולן ולצדו הביצה הגדולה המכוסה בשיחי גומא גבוהים וירוקים. אהבתו למקום ניצתה מייד והוא חבר לקיבוץ חולתה, ששכן אז על גדות האגם. השנה הייתה 1938, והקיבוץ הצעיר שלח אז את רוב חבריו לעבודות חוץ מזדמנות. פטר עבד במפעלי סדום, בנמל חיפה, בכריית כביש העמק, כביש דפנה, בבניית גדר הצפון ועוד.
פרנסתו של קיבוץ חולתה הייתה בעיקר על הדגה השופעת של האגם. פטר השתלב בעבודת הדיג שנעשתה בעיקר בלילות. מן האגם ראה את הבהק התותחים שירו הבריטים על כוחות וישי בלבנון, וממנו גם ראה את הדי הפיצוצים והאש שהכתימו את השמיים בליל הגשרים של הפלמ"ח. בעיניו של פטר היה האגם כולו פינה של טבע קסום המשנה תדיר את מזגו, את צבעי מימיו ואת צבעי צמחייתו העשירה. באגם שרצו דגים לרוב ובעלי כנף ויצורי מים קטנים וגדולים. בתחילה הייתה הקדחת בכל מקום ופטר חלה ארבע פעמים. כאן פגש פטר את אשתו חנה שהייתה אף היא דייגת באגם. שלושה ילדים הביאו לעולם וכולם נולדו על שפת האגם.
עם קום המדינה החליף פטר את שם משפחתו לשם מירום, כשמו המקראי של אגם החולה שבו נערכה מלחמתו של יהושע ביבין מלך חצור ומלכי הצפון: "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם, עַל-מֵי מֵרוֹם--פִּתְאֹם; וַיִּפְּלוּ, בָּהֶם" (יהושע יא, ז).
הקדחת באזור הביצות והאגם מוגרה לאחר ריסוס בדי די טי. בכך התבטלה למעשה העילה הרשמית העיקרית לייבוש החולה, כפי שהוצגה על-ידי השלטונות שנים מספר לאחר מכן.
אף על-פי שמוגרה הקדחת, המשיכו מהנדסים ומודדים להסתובב בשטח האגם. חברי הקיבוץ שהורגלו לראותם כדבר שבשגרה, לא חשו שדבר ממשמש ובא. הם אפילו חשבו כיצד יוכלו להעלות את כמות הדגה באגם שעמדה על אחוזים בודדים בלבד מן הפוטנציאל העצום שלה. פטר נסע כנציג הקיבוץ ותנועת ההתיישבות לאירופה כדי להכיר וללמוד על שיטות שונות לדיג אגמים. כשחזר, יישמו חברי הקיבוץ משיטות הדיג שאותן למד וזכו לשפע של דגה שנמכרה בשוקי ישראל. גם נמל דיג נבנה על גדות האגם ופרנסת הקיבוץ נראתה מובטחת, וכל זאת למרות ההכנות שנמשכו כל העת לייבוש האגם.
בשנת 1954 גילה פטר באורח מקרי את הצילום. אחד מחברי הקיבוץ קיבל מתנה מכונת הגדלה לצילומים. הוא פנה לפטר אולי ידע איך להפעילה. פטר, שמימיו לא ראה מכשיר כזה, החל ללמוד בלימוד עצמי איך להגדיל צילומים, איך לפתח סרטי צילום וכדו'. לבסוף קנה את המכשיר ומזכירות הקיבוץ אישרה לו לקנות מצלמה תמורת הבטחה לצלם את ילדי הקיבוץ פעמיים בשנה. המצלמה הייתה איתו כשיצא מדי בוקר לבדוק את מלכודות הדגים אותן הביא מאירופה ובתוך כך צילם את קסמי הטבע של האגם. את הכנסותיו ממכירת חלק מן הצילומים הקדיש ללימוד ולשכלול שיטות הצילום וההדפסה.
בשנת 1956 הוציא פטר את ספרו הראשון "הרפתקה באגם" – המתעד את ילדי הקיבוץ השוחים ומשתכשכים להנאתם באגם. הספר יועד לילדים ואת הטקסט כתב ס' יזהר. שנות הצילום של פטר נמשכו כעשרים שנה. בתקופה זו הגה, צילם, עיצב, הפיק והוציא לאור יותר מ-30 ספרים במהדורות של 10,000 עותקים בממוצע כל אחת. אהבתו הרבה לטבע ולצורותיו האבסטרקטיות הביאה אותו לצלם את נופי הארץ לאורכה ולרוחבה. ראה מספריו: "השורש", "הנגב", "ים המלח", "הגליל" ועוד, בספריו הניח פטר את היסודות לצילום האבסטרקטי אומנותי בישראל.
שנתוני הצילום אותם הוציא פטר מירום לאור ובהם הופיעו צילומיו לצד צלמים אחרים הינם עשייה צילומית ייחודית כדוגמתה לא נעשתה יותר בישראל.
הספר "שירת האגם הגווע" הוא ללא ספק גולת הכותרת במפעלו של פטר. הוא צילם את האגם וסביבותיו מיומו הראשון כצלם, כשעדיין לא עלה בדעתו שיום יבוא והוא יציג את התמונות בספר שנושאו ייבוש האגם. הצמחייה שהשתקפה על פני האגם יצרה צורות ארכיטקטוניות, אבסטרקטיות שמצאו חן בעיניו והוא תיעד אותן הלוך ושוב ללא מטרה מיוחדת. יום אחד הבין שכל היופי הזה עוד מעט ייעלם והוא המשיך לצלם במלוא המרץ עד יומו האחרון של האגם וגם לאחר מכן בשטח האגם שיובש. התמונות הוצגו בתערוכה שנדדה ברחבי העולם מתל אביב עד פריז, ניו-יורק, ארצות דרום אמריקה ועוד ועוררו תגובות נלהבות. לאחר מכן מצאו דרכן לספר
הנודע "שירת האגם הגווע", שם דבר בספרות הצילום וגל עד יחיד ומיוחד לאגם ולסביבותיו.
"שירת האגם הגווע" צולם בין בשנים 1954-1958 וראה אור בשנת 1960. הודפסו מספר מהדורות בעברית ובאנגלית, בעשרות אלפי עותקים. הספר מכונה לא אחת, במאמרים המתפרסמים אודותיו, "ספר מיתולוגי" כאשר הכינוי הזה מתייחס לא רק לערכו הצילומי והאמנותי, כראש וראשון לראייה גראפית אבסטרקטית של הטבע, אלא גם לאמירה הפוליטית והאקולוגית שבו. מפעל ההתיישבות סביב אגם החולה - שהחל שנים רבות לפני היוזמה לייבוש האגם - סימל אולי יותר מכול את המפעל הציוני בהתגלמותו - התמודדות עם איתני הטבע, היאחזות באזור עוין, לכאורה ללא כל סיכוי, והפיכתו לגן פורח. מפעל הייבוש נתפס אז כהמשך בלתי נמנע למפעל ההתיישבות וגוויעת האגם נתפסה כמחיר שיש לשלם על תנופת פיתוח. פטר בראייתו האמנותית הבין את הטעות האקולוגית הגדולה שבייבוש האגם וצילם את האגם בחייו ובגוויעתו, מעין אות אזהרה לדורות הבאים, לא לשלוח עוד יד אדם המכוונת להרס הטבע. הספר תרם לא מעט להבנה המאוחרת של האובדן הגדול, והוביל להקמת שמורת החולה ומאוחר יותר להצפה מחדש של חלקים מן הביצות (שניהם מהווים חלק של 1/14 בלבד משטח האגם). "שירת האגם הגווע" הוא התיעוד המצולם היחיד של אגם החולה בחייו ובמותו ולא קיים תיעוד נוסף.
פטר מירום היה מעין מתריע בשער להיזהר ולא לרמוס עוד "בשלמת בטון ומלט" את פינות היופי הטבעי של הארץ הזאת. מאז ההדפסה האחרונה של הספר ב-1962 ועד הוצאת המהדורה המחודשת בשנת 2007 לא פסקה ההתעניינות הציבורית בו. במשך השנים נערכו תערוכות רבות שהציגו את תצלומי הספר ונכתבו עשרות כתבות בעיתונים ובכתבי עת בארץ ובעולם על מפעלו זה של פטר. בשמורת החולה ובאזור ההצפה מוצגים דרך קבע תצלומים מן הספר כעדות אוטנטית ויחידה לעבר של המקום.
