דוד כהן תבע את דבורה ויהונתן גרינצוויג בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים לאחר שבתם שכרה ממנו דירה, הותירה חובות והשיקים שלה לא כובדו.
מכתב התביעה עלה שבתם של הנתבעים, מיכל גרינצוויג, עזבה את הדירה בשנת 2002, והוריה חתמו על הסכם השכירות כערבים. כהן דרש סכום של 6,491 שקל שכלל: חוב ארנונה לשנים 2003-2002, מים, חשמל, טלפון, הפרשי שער הדולר, ריבית והצמדה לשנים 2009-2004, וכן הוצאות עקיפות בגין עמלות שיקים שחזרו ודמי טיפול לחברת גבייה.
הנתבעים השיבו כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, החוב נשוא התביעה אינו נתמך בראיות, והיה על כהן להגיש את התביעה נגד בתם השוכרת לפני שתבע אותם כערבים, ועצם ערבותם מוטלת בספק. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה בהיעדר עילה.
השופטת
אנה שניידר פסקה כי דין התביעה להידחות: "כאמור, הנתבעים הינם ערבים על-פי ההסכם. סעיף 8 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 קובע: 'הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא באחת הנסיבות האלה: (1) הערב ויתר על הדרישה מן החייב; (2) ניתן נגד החייב צו קבלת נכסים או צו פירוק; (3) החייב מת או נמצא מחוץ לישראל או שמתן הדרישה כרוך בקשיים מיוחדים'. מכאן, שהכלל הוא כי על התובע לנסות ולגבות תחילה את החוב מן החייב, לפני שהוא פונה לערבים".
במקרה שלפנינו, אמרה השופטת, "התובע טוען אומנם כי ניסה לאתר את השוכרת אך מדובר בטענה כללית בלבד. התובע לא הוכיח באלו אמצעים ניסה לאתרה, ואף לא פירט איזו תביעה הגיש לבית המשפט לתביעות קטנות ומה היו תוצאותיה. בנסיבות אלה, ולאחר שלא התקיימו במקרה דנן הסייגים המפורטים בסעיף 8 לחוק הערבות, אין התובע רשאי לפנות לערבים לפני שמיצה במלואן את דרכי הגביה כנגד השוכרת. משהגעתי למסקנה האמורה, דין התביעה להידחות מכח הוראות סעיף 8 לחוק הערבות, ומתייתר הצורך לדון בשאלה האם הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכחת עצם החוב. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות".
