מירב שביב תבעה את שני ודורון גזית בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, לאחר שסירבו למכור לה דירה. מכתב התביעה עלה כי בחודש יולי 2007, הציע הזוג גזית את דירתו למכירה באמצעות מתווך, ושביב גילתה עניין ברכישתה.

בין הצדדים התנהל משא-ומתן ובמהלכו העלה בא-כוחה של שביב שורה של דרישות שלא היו מקובלות על הזוג גזית: יפויי כוח שונים, הצהרות והתחייבויות שונות, שינוי מועדי התשלומים, הפקדת סכום גבוה בנאמנות ועוד.

עורך הדין של הזוג גזית הבהיר כי מקצת מדרישותיה של שביב עשויות לחשוף את הזוג לבעיות משפטיות בעתיד, ובמהלך המשא-ומתן איימו שביב ועורך דינה, מספר פעמים, על הזוג גזית שאם יופסק המשא-ומתן - שביב תגיש תביעה.

הזוג גזית חש שהמשא-ומתן מתנהל "באווירה כוחנית" מצד שביב ובא-כוחה, ונעשה שימוש רב מדי ב"איום" בהגשת תביעות נגדו. כמו-כן, חשש הזוג גזית כי אם הדירה תימכר לשביב, הוא ימצא עצמו נתבע בשל עניינים זניחים, כמו נזילה מצינור בבניין שנבנה לפני למעלה מחמישים שנה ועוד.

בסופו של דבר, הזוג גזית ניהל משא-ומתן עם קונה אחרת והדירה נמכרה. לא הייתה מחלוקת שהמשא-ומתן עם שביב נמשך כחודש ובמהלכו לא נחתם זכרון דברים.

השופטת תמר בר-אשר-צבן דחתה את התביעה. לדבריה, החלטת הזוג גזית לנהל משא-ומתן מקביל עם קונה אחרת, ולהפסיק את המשא-ומתן עם שביב, הייתה מוצדקת בנסיבות העניין. "הנתבעים שהרשימו אותי כאזרחים נורמטיביים שאינם מחפשי צרות, הבינו כי הם עשויים להיות חשופים להליכים משפטיים אין סופיים, אם ימכרו את הדירה לתובעת. מסיבה זו ומאחר שכאמור היו לפני נסיעה לארה"ב, בחרו הם שלא להתעסק עם קונה שזו על-פי התרשמותם תהיה הדרך שבה תנהג", ציינה השופטת.

היא הוסיפה כי "מאחר שטרם נחתם זיכרון דברים ולאחר ששוכנעתי שאכן הביאו את דבר ניהול המשא-ומתן הנוסף שניהלו לידיעת התובעת ובא-כוחה, הרי שאין לומר שהנתבעים חטאו בכך שניהלו משא-ומתן בחוסר תום לב. למרבה הצער ניתן לומר, שבסופו של דבר, 'הנבואה הגשימה את עצמה', והנתבעים מצאו את עצמם נתבעים בתביעה שהגישה התובעת, שביקשה לקנות את הדירה, למרות רצונם שלא להתקשר עימה כדי לא לחשוף את עצמם להליכים משפטיים".