גם משפחות מושלמות צריכות סופר נני

האם לואיס קרול משנה תנוחות בקברו? יתכן. הנה סוף-סוף הגיע לישראל סרטו המדובר-עד-זרא של טים ברטון - "אליס בארץ הפלאות", שנעשה על-פי ספריו המפורסמים של קרול. מעטים ביננו כבר ראו, אבל הבאז הרעשני שכבר נוצר מזמזם שאולי זה לא הכי זה. העולם, מן הסתם, יתחלק עכשיו למספר קבוצות - אלו שמתים על קרול ואליס שלו, שמספרים לילדיהם את הנוסח המקורי ואפילו מקריאים להם את הספר המוּער (היי - הם נרדמים ממש מהר ככה); אלו שאוהבים סרטים אפיים שנחרטים בזיכרון ההיסטורי; ואלו שלא אכפת להם.

חובבי קרול (שנוטים לשכוח שלסוֹפר-צלם הגאון היו גם כמה פינות אפלות ברזומה ושאליס לידל - הבת הקטנה של השכנים - הייתה בעצם לא רק מקור ההשראה לספרים הנפלאים, אלא גם מושא להערצה של קרול המבוגר ממנה מאוד), ויגידו שברטון האפלולי זייף ושינה והגמיש את המקור עד כמעט לא היכר. מצד שני, חובבי הסרטים הגדולים וההוליוודיים (אלו שאולי טרם נתקלו במורבידיות הגותית של ברטון) יישארו נאמנים ל"אווטאר" ויגנו את "אליס" החדש והמוזר. והאחרים? יתעלמו.

העניין הוא שלא משנה על איזו קבוצה אתם נמנים, מוטב שתזכרו - לפני שאתם מתלהבים ורצים אל הקולנוע עם הילדים, הפופקורן והקולה - שהסרט הנחשק הוא לבטח מפחיד ומשונה מדי עבור ילדים צעירים, ושבכדי למנוע ביעותי לילה אינסופיים מומלץ להשאיר את העוללים בבית.

שאיין מקיהאן מטנסי ירתה בעצמה למוות בעזרת האקדח של אבא. ולא, לא מדובר חלילה בהתאבדות. שאיין הייתה, יש להניח, ילדה בת שלוש, עליזה וויטאלית. כזו שמשחקת ומבלה. רק שאחד הבילויים היה משחק נינטנדו עם אבא, שלימד אותה לירות באמצעות אקדח במסגרת משחקם בקונסולה. הם הרגו מפלצות, נלחמו בחבורות רחוב, כיוונו לראשים של יצורים שזינקו מהמסך, התפוצצו מצחוק כשאבא כיסח לוחמים אחרים, וממש נהנו כשהדם של ההרוגים השפריץ לכל עבר. משחק לגמרי שגרתי של אב ובת. ואז שאיין עשתה מעשה נחפז. היא מצאה את האקדח החצי אוטומטי של אבא, טעון ומוכן לתקיפה, ושיחקה לבדה עם עצמה ו-בום!

אם אתם הורים המשחקים עם ילדיהם בנינטנדו, בפלייסטיישן, במחשב - אולי כדאי שאלו לא יהיו משחקי מלחמה, או לכל הפחות לא כאלו שמופעלים באמצעות כלי נשק שנראים אמיתיים. ואם חייבים משחקי מלחמה, אז אולי ילדים בני 0-8 אינם בדיוק קהל היעד. מציאות מדומה לא חייבת להיות מציאות מדממת. הזאטוטים בהחלט יכולים להסתפק בסיפור על נסיך, דרקון וסוף טוב בלי שאף אחד יקפד את חייו על הדרך.

"סופר נני" חזרה ונחתה השבוע על ראשינו. עונה חדשה לאומנת מצילת הנפשות שיכולה להביא אל המשפחה המטורפת ביותר משב רוח מרענן של שפיות בתוך ארבעה ימים בלבד!

ובאמת, צפייה פסיבית בתוכנית יכולה לעורר פלאים - אחרי כמעט שעתיים יוכל זוג הורים שירבוץ מול המסך להבין סוף-סוף מה הוא עושה לא טוב, ולמה הילד שלו זורק את עצמו לרצפה המטונפת של הסופר בצווחות שיכולות להעיר מתים, סתם כך באחר-צהריים אביבי ואופטימי. להבין? כן! להפנים? נניח. לבצע? אההממ...

ירים יד מי שצופה במיכל דליות ובהפקה המצוינת שלה ולא עוברת לו בראש לפחות פעם אחת המחשבה - חייבים להזמין אותה אלינו. כי איכשהו כולנו חושקים בעולם האימון המופלא של סופר נני, כפי שהוא ניבט מהטלוויזיה. זה יכול להיות מצוין אם מישהי תתייצב ותגיד ככה וככה. אנחנו נבצע. הילדים יצייתו. הכל יבוא על מקומו בשלום. בת'כלס הדברים נכונים, הייעוץ נבון, אבל במציאות האפרורית שינוי גישה וחינוך חדש הן משימות מהגיהנום, והתוצאה חמקמקה מאין כמוה.

צפייה מרוסנת יותר, שמזמנת פחות ריגושים ורגעי טלוויזיה היסטריים, ב"אומנת בהזמנה" (Take Home Nanny), המשודרת בשעות הערב המאוחרות בערוץ "הופ הורים", יכולה להביא את השינוי המיוחל באופן סולידי יותר, כך נדמה. האומנת אמה ג'נר עובדת גם היא עם משפחה על גישה חדשה לגידול הילדים, תוך ביצוע משימה - הכנה לאירוע משפחתי. אבל משהו שם פחות לוחץ ויותר קומוניקטיבי. או שאולי זו רק האנגלית?!

איפה אתם בסדר? איפה שלא תהיו זה הרבה פעמים יוצא לא בסדר. נכון? לא בסדר בעיניי החמה שנותרה השנה במעונה בלי שתבואו כי זה לא תורה. לא בסדר בגלל גיסתכם שציפתה לחברתכם והתאכזבה נורא. לא בסדר כי הילדים ממש לא אוהבים ללכת דווקא לכאן. הם מעדיפים לשם. שם האפיקומן מזכה במתנה יותר נדיבה.

הנה משה אופניק - המתלונן הסדרתי, הנקלע לארוחת ליל הסדר של חבריו לסדרה "רחוב סומסום", מהזמנים בהם שודרה התוכנית בטלוויזיה החינוכית, כשמיקי קם עוד גידלה שיער ארוך-ארוך ולא ידעה לבצע פסדובלה מושלם.

הזדמנות מצוינת לגלות מה מוצא אופניק באירוע השנוא עליו, שגורם לו לשנות לחלוטין את דעתו, ומה עושה אותו מרוצה. אולי זה יעבוד גם עליכם או על ילדיכם?