אירוע "סטרייקפורס: נאשוויל" אולי לא היה מדהים מבחינת לחימה, אבל מבחינת עולם ה-MMA הוא היה אחד האירועים המשמעותיים מאז ומעולם. שלושה קרבות אליפות נערכו בברידג'סטון ארינה בטנסי ובכולם, בניגוד לקרבות על חגורות בארגונים אחרים בצפון אמריקה, נכחו לוחמים בעלי שם. במילים אחרות: אם לדיינה ווייט היתה הזדמנות, הוא היה מחתים את ג'ייק שילדס, דן הנדרסון, מוחמד 'קינג מו' לוואל, ג'גארד מוסאסי, גילברט מלנדז ושיניה איוקי. וכל זה בלי לומר את השם פדור אמיליאננקו, שחתום גם הוא בסטרייקפורס. אין ספק – המונופול של ה-UFC בסכנה גדולה.
פריים-טיים
'סטרייקפורס' החל את דרכו בשנות ה-90 כארגון קיק-בוקסינג עד שבנת 2006 עשה הסבה ללחימה משולבת. על מנת לפתח את השוק, שהיה כאמור בשליטה בלעדית של ה-UFC, השכילו ראשי הארגון לחתום על הסכם שידור עם רשת CBS שהבטיח משבצת שידור בפריים-טיים. הרציונל היה לקבל פחות הכנסות מאירוע פיי-פר-ויו אך לפחות לחשוף את הלוחמים לקהל רב יותר ולקרב את הספורט, וכמובן את הארגון, למיינסטרים בארה"ב. ואכן, העובדה ששני ארגוני MMA החלו לקבל משבצות שידור מרכזיות הגדילה את קצב הצמיחה והפופולאריות של הספורט שהוא כיום מהגדולים בעולם. הרייטינג, אגב, כבר שבר שיאי רשת. בנוסף המהלך של סטרייקפורס עזר ל-MMA, שפעם היה מושא לביקורת אצל לא מעט רפובליקנים ובראשם הסנטור ג'ון מקיין, להפוך ללגיטימי ברוב מדינות ארה"ב, מה שמאפשר קיום אירועים במקומות רבים והגברת החשיפה.
איחוד כוחותהחוזה עם רשת CBS היה התחלה טובה, אבל כדי לקרוא תיגר על ה-UFC בסטרייקפורס ידעו שצריך לתת לצופים סיבה לצפות באירועים. לכן, חתמו שם בשנה שעברה על חוזים לשיתופי פעולה עם ארגונים גדולים מרחבי העולם כמו DREAM היפני ו-M-1 GLOBAL הרוסי. וכך, בניגוד ל-UFC שם הלוחמים חתומים על חוזי בלעדיות, בסטרייקפורס האופציות לקרבות גדולות ונרחבות בהרבה, והאופציות להתרחבות פשוט אדירות. וכל זה, כפי שכבר צויין, בטלוויזיה בחינם.
אז מה בעצם שונה?נכון, השידורים החינמיים הם בונוס גדול והאפשרויות לקרבות נרחבות, אך מצד שני יש לזכור של-UFC יש שם גדול ומבוסס יותר, תקציב הפקתי מאסיבי בהרבה וארסנל לוחמים גדול ומגובש יותר. סדרי עולם כאלה לא פשוט לשנות. בסטרייקפורס מודעים לעובדות אלה, ובינתיים מתרכזים בנגיסות קטנות בשליטה של דיינה ווייט וחבורתו. פדור אמילייננקו, אחד הלוחמים הגדולים בעולם אם לא הגדול שבהם, היה הראשון שסירב ל-UFC ובחר בסטרייקפורס. אחריו הגיע דן הנדרסון, שלא קיבל מווייט את הסכומים שדרש והחליט לחתוך, והיד עוד נטויה. נכון, לוחמים מה-UFC לא ימהרו לעבור לליגת המשנה, אבל עכשיו הם כבר לא יילחמו אצל דיינה ווייט בכל מחיר.
כי בניגוד לווייט העצבני והקשוח, בראש סטרייקפורס ניצב סקוט קוקר, חובב MMA מושבע שמטרתו העיקרית היא להגשים חלומות לאוהדים. בנוסף לכל השמות שצויינו הוא הביא גם את אליסטר אוברים, פבריציו ורדום, ניק דיאז, ג'וש תומסון ואחרים, וגם הקים קטגורייה למשקל תרנגול (עד 61 ק"ג) וגם בנה דיויזיית נשים הכוללת את ג'ינה קאראנו, דוגמנית/לוחמת שהושיבה לא מעט צופים באירועים בהם נלחמה.
[קישור] והאכזבה
ואז הגיע 'סטרייקפורס: נאשוויל'. מבחינת המופע, האווירה הייתה מחשמלת והאולם היה מלא. מבחינת הלחימה, דרוש שיפור.'ביג' ג'ון מקארתי, השופט הכי מזוהה עם הספורט, היה מלהיב כהרגלו אך הכרוז היה רחוק מלהיות ברוס באפר וסבל מערב אנמי מאוד מה שלא תרם להתלהבות של הצופים. מבחינת השידור, מאורו רונלו (עיתונאי MMA ותיק) היה מבריק כתמיד ולדעתי הוא אפילו עדיף על מייק גולדברג, אך הפקשן פרנק שמרוק (לוחם עבר אגדי) לא עשה מספיק והיו הרבה רגעים מתים שהיו צריכים פרשנות איכותית. עד כאן הביקורת, עכשיו לבושה.
לאחר UFC 112, וההופעה המבישה של אנדרסון סילבה, היתה לסטרייקפורס הזדמנות להתקרב עוד טיפה לתאגיד הענק מלאס וגאס. ואז הגיע ג'ייסון 'מייהם' מילר. אחרי הניצחון של שילדס על הנדרסון הוא עלה לכלוב באמצע הראיון ודרש קרב חוזר, ובתוך שניות מצא עצמו מוקף בחברי קבוצתו של האלוף – ביניהם האלוף במשקל קל גילברט מלנדז וניק דיאז – שהחלו להכות אותו בשידור ישיר. אם הבושה של סילבה עוד היתה 'לפי החוקים', כאן מדובר בהפרת קוד התנהגותי חמור מאוד ב-MMA. פשוט מביך.
את הכתבה הזאת סיימתי בעודי רואה את האירוע כאשר סיומה היה אמור להיות אופטימי. חבל. כי כאוהד, מאוד נפגעתי מההתנהגות של הלוחמים. שנים הספורט מנסה לצאת מהתדמית האלימה ולהפוך לספורט מכובד, אז איך אפשר להתקדם לשלב הבא כאשר מקצוענים מתקוטטים מול הקהל?
[קישור]
