גדולתו של הסופר זוכה פרס נובל לספרות שמואל יוסף עגנון היא ביכולת ביטויו בשפה העברית. אצל עגנון, הגיבור היא השפה. שפה כה ייחודית שאין דומה לה. כזו שעליה יכולים רק לחלום להגיע רוב "משוררי" ו"סופרי" הדור, אבירי "השפה הרזה" והעברית הקלוקלת. הוא מעלה את העברית לספירות עילאיות, שעצם הקריאה ביצירותיו מקנה חוויה חושית מיוחדת. אך להפוך את החוויה הזו לדרמה אין זה פשוט. תיאטרון הבימה ניסה לעשות זאת עם "סיפור פשוט" לפני עשרות שנים, ולא צלח.
תיאטרון תמונע המנוסה בהפקות פרינג' יצירתיות ומיוחדות בעלות איכות, מעלה את המופע הקצר המבוסס על פרשיה אחת מתוך "תמול שלשום", המתארת את מפגשו של גיבור הרומן, יצחק קומר, עם הכלב בלק. פרשיה, לה הקדיש עגנון 12 פרקים מתוך השמונים של הרומן הגדול.
השחקן ערן שראל, בבימויו ובעיבודו של אודי בן סעדיה, מבסס את הדרמה על שפת גוף בעלת משמעות ורמזים, עושר הבעות ושליטה מוחלטת בהן. יש בו אצילות, גבהות וענווה גם יחד, ולעיתים אתה חש את הזדהותו המוחלטת עם הכלב, המסמל את הקשר הזוגי שהיה ליצחק עם סוניה, סמל תאוותו החוטאת בגילוי העריות. עד כי יצחק והכלב נדמה מתאחדים לעיני הצופה לישות אחת.
אין זו הצגה רגילה. וכשם שאת עגנון לא כל אחד יכול לקרוא, גם הצגה זו נועדה לקרובים לרוחו של עגנון ולמוקיריו. חבל רק שכמו באופרות הנודעות, חוזרים משפטים מסוימים פעמים רבות, מה שמעייף את הצופה. הרקדנית מיה שטרן מעשירה באופן חזותי את ההצגה כשהיא מגלמת את הכלב הלבוש כסוניה ומגיע לחדרו של יצחק, ומעניקה לה תובנות נוספות. העיצוב יוצא הדופן של דנה צרפתי מתאים לפירושו של סעדיה את הסיפור, והוא משמש ככלי נוסף בידי השחקן המוכשר. כך גם המוזיקה היפה של יובל מסנר, מעניקה מימד נוסף להצגה. הקריינות של חיים באר, הסופר הירושלמי הנודע, מהווה אף היא חלק מהיצירה הבימתית. יצירה יוצאת דופן, מקורית וייחודית.
