תערוכה חדשה: סיגל צברי – בָּבוּאָה בַּבּוּעָה

איפה להתחיל? כל כך הרבה מתרחש כאן. מול ציור התפוחים הגדול "תווים בעץ התפוח", חשבתי שעה ארוכה על "איפה להתחיל", עד שהבנתי שהשאלה הזו היא לב העניין. לא קושי מקרי, אלא הנושא של הציור. שאלת ההתחלה. שאלת הזמן. היכן להתחיל? הרי זה כמו לשאול: היכן התחיל התפוח הזה? היכן התחיל הציור?

ישבתי בסטודיו של סיגל צברי וחשבתי על התפוח שאכלתי באותו בוקר. כמה רחוק הוא מן הציור הזה. כמה אינך רואה בתפוח שאתה נועץ בו שיניים את מה שמקיף אותו, את ההקשר שלו, ההיסטוריה שלו. כל אלו חוזרים אליך בציור הזה. דמו אורח שנוקש על דלתכם. אתם מזהים אותו ומזמינים אותו פנימה. הוא ייכנס, אבל הוא לא לבד. בחדר המדרגות, מאחוריו, אתם רואים את כל בני משפחתו, זקנים וטף. חלקם אינם בין החיים כבר. חלקם עדיין לא נולדו. הם באו איתו. וכבר הם יושבים בסלון.

פריחות, קמילות, ושלבי ביניים רבים. יש קו מִתאר של תפוח, קצת ימינה מהמרכז. תפוח שהרוח תלשה. עקרה מן הענף ומן הבד.

העבודה הזו מתמודדת עם קושי מהותי של אמנות הציור. איך לצייר צמח בלי לשקר? בעיה דומה עומדת בפני ציירי דיוקנאות. הרי צמח, כפי שמעיד עליו שמו, צומח. משתנה. זה העניין שלו. לצייר אותו כאובייקט סטטי, כטבע דומם, משמעו לחטוא לו. כמה שרירותי יהיה לצייר תפוח כפי שהוא נראה ברגע מסוים. האם זה התפוח? מובן שלא. מעבר לכתפו של תפוח הרגע הזה משתרעים שדות גדולים של זמן. עבר ועתיד. גם הם התפוח. הזרע. הענף העירום. הענף השבור. הבוסר. הפרי הבשל. הפרי התלוש. הריקבון. הנשירה והחבטה האיומה בקרקע, למרגלות הגזע. סיגל צברי רואה אותם בציור הזה בבהירות מצמררת. בחשיפה ארוכה.

עץ תפוח אחד כעולם מלא של זיכרון, של צער ואובדן, של אפשרויות שהתגשמו ושהוחמצו, של כוח ושל חולשה, של נעורים ושל קמילה, של מחיקה מתמדת של כל היש, ההופכת, מתוך עצמה, לכתיבה-מחדש. קשה לחשוב על דיוקן עצמי של אדם יחיד שיוכל להכיל כל כך הרבה אפשרויות חיים על בד אחד. ההשתרגות של כל אלו היא המפעימה כאן. אפשר לחשוב על הציור הזה כעל מפה מופשטת של חיים שלמים. של אדם אחד ואולי של משפחה גדולה. אתה הולך בעקבות הענף, מצפה כבר לפריחה ולפרי, ואת נתיבך משסע רישום של ענף. האם זה ענף אחר? האם זה הענף "שלך" בזמן אחר? בעבר? בעתיד? ורוד תמים מֵנֵץ - וכבר, מיד, נוגע בתוואי רישומי של עלה. מה קורה שם? קמילה? או דווקא התחלה של צמיחה? היפה, המסתורי בציור זה, הוא ששתי האפשרויות חיות זו לצד זו. והרי זה כך, בדיוק כך, בטבע.

העיניים מבקשות מנוחה ואני מסב את מבטי לרגע מן הציור של סיגל אל החלון ואל השמים. כשאני מחזיר את המבט עיניי פוגשות בשמים שבציור. פתאום אפשר לראות אותם. לראות איך עץ התפוח נשען על השמים, משתרג בהם. לא רק בתוך עצמו. איך השמים צבועים, פה ושם, בצבעיו. ורוד, ירוק. ויש במרכז המדויק של הציור עלה שמצויר כך שאפשר לראות דרכו את הרקיע. ענפים רישומיים נעוצים בשמים כמו שורשי אוויר, כמו חלילים. אי-אפשר "להתחיל" לדבר על הציור הזה בשום מקום מסוים מפני שהתפוח הזה, במציאות ובציור, מחובר למשהו כה רחוק ושקוף. שם ההתחלה. באופן פשוט מאוד, כדי לראות את הציור הזה צריך לראות גם את השמים, את האור.

"צמיחות נוראות - יופי על מים נסתרים". חשבתי על המשפט הזה מסיפורו של ישראל ברמה "שעה אחרת" תוך כדי התבוננות בציורי התפוחים של סיגל. הברוקיות של ברמה מזכירה לי את צמיחתם. היופי הזה, שאינו ענוג, נטורליסטי או דקורטיבי אלא עמוס, דחוס, רוחש, יפה ונורא. הטבע הדומם הנודע של קרווג'ו שייך למשפחה הזו. זהו מבט בטבע שרואה בבהירות שכוח הצמיחה הוא-הוא כוח הקמילה. זהו מבט שרואה את גלעיני התפוח המרקיב גם כאפשרות של תפוח, ואת התפוח כדוהר אל קליפתו המכורכמת.

"נוראות - יופי": ראו את הפרחים הוורודים המנצים כזֵר תמים מעל ראש התפוח המת. זהו רגע שובר-לב בציור. וכל זה קורה "על מים נסתרים", שאפשר גם לכנותם כוח החיים. אלו גם המים הנסתרים של ציורי הצומח של סיגל צברי. אלו ציורים "מן הטבע" במלוא מובן המילה.

מהו מקומה של הפריחה הזו? מהו המרחב שבו היא אפשרית? הרמתי שוב את ראשי מהציור ונדהמתי לראות מעליו רפרודוקציה גדולה של הפרסקו "הגירוש מגן עדן" מאת מזצ'ו (1425, סנטה מריה דל כרמינה, פירנצה). התבוננתי בשער שבשמאל, שקרניים בוקעות מבעדו, וחשבתי לעצמי שאילו היו אדם וחווה יכולים להפנות את מבטם לאחור היו אולי רואים בגן שעזבו צמיחה כזו, שבה פרי מצוי בכל זמניו בבת אחת. חי, מלבלב, קמל, בו זמנית, עובר מרגע לרגע. בעץ התפוח הזה אין שלטון למוות מפני שהחיים שאחריו (ושלפניו) כבר גלויים לעין. לראש המת כבר נקשר זר מתוק של ילדים. החיים כבר נוכחים. אולי זו פעולתו של עץ גן העדן שפריו לא נאכל: לא הארכת חיים ללא גבול, אלא הקניית הידיעה כי הם אינם נפסקים לעולם. עץ התפוח של סיגל צברי זוכר זאת. אכנה אותו עץ החיים.

הציור "חבויה" מתרחש כביכול מן הצד הימני של שער גן העדן של מזצ'ו. זהו הצד של העולם שלאחר הגירוש, צד הזמן שאנו מכירים. זמן שבו העתיד חבוי, ולכן קיימים בו תקווה ופחד. זהו צד הכאב. צד המאמץ, העצב, הלידה, עצב הלידה, זיעת-האפיים. סיגל קוראת לציור הזה "חבויה". מעניין. הרי גירושם של אדם וחווה מגן עדן החל בהתחבאות - בתוך העץ. "ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוהים בתוך עץ הגן (...) ויאמר, את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנוכי ואחבא" (בראשית, ג, ח-י). בפסוק זה מתחילה הפרשה שסופה הגירוש מן העץ ומן הגן. אבל ההתחבאות עצמה היא כבר גירוש לכל דבר.

במצב זה של "ואחבא" אנו מוצאים את הציירת. הכאב גלוי לעין. ראו את האזור שבין העיניים אצל שתי הנשים. היד האמורה לאחוז במכחול נדמית גדומה או הודפת אויב לא-נראה. אחת העיניים לא רק עצומה, אלא חסרה. בתנוחת עובּר מצטנפת הציירת בתוך כיסא שקוף, כברחם שמתוכו עליה ללדת את עצמה (הציור הוא הוולד), רחם שדומה כל כך לקרנית של עין פקוחה. זוהי המטפורה של הציור הזה: לידת מבט. לכן זו גם אלגוריה על הציור.

הכול נתון כאן בשיווי משקל רופף. המאזניים מעוינים רק למראית עין. כף אחת נוטה, בכף אחרת חסרים חוטים. כפות רגליה של הציירת כמעט מונחות על שיווי המשקל הזה; המאזניים האלו כמעט נועדו לשקול אותה. לשקול את איזונה. העין נוקבת את עיניך, כמו עיני הדמות המזמינה שאלברטי המליץ לציירים לשלב ביצירותיהם. אבל כנגד העין הזו מונף מרפק מוצף אור, השלוח אל מבטך, ממרפק את עיניך. גם האיזון בין הציור לצופה תלוי על בלימה, על מאזניים מוטרדים. אם זו אלגוריה על הציור, ואם המטפורה היא של לידה, הרי שקללת העצב של הגירוש מגן עדן היא הנושא הגלוי בציור. מלאכת הציור נושאת את עונשם של אדם ושל חווה גם יחד - עונש מאמץ העבודה מהול בעונש עצב הלידה.

אפשר לדמיין את הקערה הכסופה המונחת בצד כמכסה של הכיסא השקוף. אנו נכנסים לציור ברגע שבו החביון שבכותרת הציור מופר. מכסה המתכת הורם. זהו מעין מגן פֶּרְסֶאוֹס המונע התבוננות בהיותו שיקוף של מבט העולם החיצון המאיים. אני חוזר לרגע לציור התפוחים. אם שם היה התפוח המת כבר פורח, כאן המצב שונה. בחלקו התחתון של הציור, כמעט חבויים מעין, יש שני פתחים. והם מחוברים בציר, באלכסון בוהק של רגלי הכיסא. אלו מאזניים של אור וחושך. מצד אחד פתח תכול, שמים, מוצָא ואור. שם אולי הארץ בה פורח התפוח, משם בוקעות קרני האור בפרסקו של מזצ'ו. מצד שני דלת סתרים, אפלה קודרת, בור בחדר, בסטודיו. בין שני הפתחים האלו, במרחק שאפשר לחצותו בשניים-שלושה צעדים אבל הוא מרחק עצום, יושבת הציירת. ומהאמצע של המאזניים האלו נולד אלכסון האור, נולד הציור.