בית המשפט העליון קבע (יום ב', 9.6.03) כי למרות שלחשוד מוקנית זכות שתיקה בחקירתו במשטרה, וזו אינה יכולה לשמש לרעתו (להבדיל משתיקה בחקירה בבית המשפט - נ.ש.), הרי שיש בשתיקה זו כדי להשפיע על שיקולי המעצר עד תום ההליכים.
בפני השופט אדמונד לוי הובא עררו של נאשם בעבירות התפרצות וגניבה שונות, על החלטת בית משפט השלום לעוצרו עד תום ההליכים - החלטה שאושרה על-ידי בית המשפט המחוזי.
הנאשם טען, באמצעות עו"ד רפאל רפאלוב, כי הראיות לכאורה שהציגה התביעה בבקשת המעצר, הן נסיבתיות, ואינן קושרות אותו בהכרח לפחות לחלק מהעבירות בהן הואשם, ומכל מקום ניתן היה להסתפק בחלופת מעצר.
השופט לוי פסק כי "העורר יכול היה להפריך, וללא קושי, את החשד שדבק בו, לו מסר את גרסתו בפני חוקריו, אך מטעמים השמורים עמו בחר לשתוק. אכן, העורר עשה שימוש בזכות המוקנית לו על-פי דין, אולם על-רקע זה מותר וצריך לתהות, מדוע ינהג כך מי שטוען לחפותו. והרי לו מסר את גרסתו יכולים היו החוקרים לבדוק אותה ולאמתה, ואפשר שהדבר היה מביא לשחרורו זה מכבר".
בשל דרך פעולה זו של הנאשם, מוסיף השופט לוי, "לא הייתי ממהר לדחות את האפשרות שהוא עשה זאת מחשש שמסירתה של גירסה עלולה להפליל אותו".
לכן, רשאים היו בית משפט השלום והמחוזי להניח כי בידי התביעה היו ראיות לכאורה להוכחת אשמת הנאשם-העורר.
יחד עם זאת, לאור גילו הצעיר של הנאשם, ומאחר והוא אינו בעל עבר פלילי, החליט השופט לוי להחזיר את הדיון לבית משפט השלום, שיבחן שנית את חלופות המעצר, ואף הציע לבית המשפט לקבל תסקיר מעצר לשם כך.
