מניות תנובה שהוקצו למושבים תמורת החלב שסיפקו לחברה, שייכות לרפתנים ולא למושבים. כך קבע (יום ד', 8.12.10) בית המשפט העליון בפסק דין, שעשויות להיות לו השלכות על מניות בשווי מיליוני דולרים.
תנובה נמצאת כיום בשליטת קרן אייפקס שבניהול זהבית כהן (56%), בנק לאומי העומד לרכוש את מניותיו של מאיר שמיר (20.1%) והקיבוצים שלא מכרו את מניותיהם (20.7%).
פסק הדין ניתן בידי השופט
יצחק עמית בענייניהם של שלושה מושבים: ניר בנים, באר טוביה ונחלים. בין היתר, ביטל עמית החלטה בנושא של רשם האגודות השיתופיות, עו"ד אורי זליגמן, וקבע שהיא אינה הגיונית ואינה צודקת. בשולי פסק הדין, קרא עמית למחוקק להסדיר סוף-סוף - לאחר עשרות שנות סחבת - את ערכאת הערעור על החלטותיו של הרשם.
חלוקת מניות תנובה בין האגודות
על-פי תקנון תנובה בעת הרלוונטית, אך ורק תאגידים יכולים היו להיות חברים בה. לאורך השנים נהגה תנובה לחייב את האגודות השיתופיות החברות בה בשני סוגים של חיובים: האחד - עמלה לכיסוי הוצאות השיווק של התוצרת ששווקה; והשני - חיוב על חשבון השתתפות בהון מניות תנובה בהתאם להיקף התוצרת החקלאית אשר שווקה באמצעותה. החיובים נוכו על-ידי תנובה מהתמורה ששולמה לאגודה והועברה ממנה לחקלאים.
בנובמבר 1999, החליטה ועידת תנובה להקצות את המניות בין האגודות החברות בה. יחידות ההשתתפות הוקצו על-פי שני מפתחות. האחד: מפתח אחיד, לפיו 50% מכלל יחידות ההשתתפות חולקו באופן שווה בין כל האגודות, ללא קשר לכמות התוצרת ששיווקו. כך קיבלה כל אגודה 9,608 מניות.
השני היה מפתח יחסי, לפיו 50% הוקצו לאגודות השיתופיות על-פי "הגבייה להון מניות כפי שבוצעה במשך השנים", קרי - כל אגודה בהתאם להיקף שיווק התוצרת החקלאית לתנובה לאורך השנים. הזכויות ביחידות ההשתתפות אשר חולקו על-פי המפתח היחסי הן המצויות במוקד המחלוקת בין האגודות השיתופיות לבין חבריהן הרפתנים.
בית המשפט העליון נדרש כאמור לעניינם של שלושה מושבים: 15 רפתנים בניר בנים, שקיבל 24,002 מניות במפתח היחסי; ארבעה חברי נחלים שאינם רפתנים; ו-12 חקלאים מבאר טוביה, שקיבל 98,505 מניות על-פי המפתח היחסי. ביהמ"ש העליון נדרש להכריע בערעורים על שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי, לפיהם מניות תנובה הן רכוש יצרני החלב, לעומת פסק דינו של זליגמן, לפיו המניות הן רכוש האגודה.
לדברי עמית, שלושת התיקים לא היו מגיעים לכלל התדיינות אילולא "ההתנגשות" בין הרישום של מניות תנובה כנכס של האגודה לאורך עשרות בשנים, לבין העובדה שמניות תנובה נצברו בזיקה ישירה לשיווק תוצרת החלב. את המחלוקת בין הצדדים ניתן לתמצת במשפט אחד: לשיטתה של האגודה, הרפתנים השתתפו לאורך השנים בהון האגודה ואילו האגודה השתתפה בהון תנובה, ואילו לטענת הרפתנים, האגודה הייתה רק "צינור" להשתתפותם בהון תנובה.
הרפתנים הם ששילמו תמורת המניות
עמית מציין, כי קיים פער מהותי באשר לקביעת זהותו של הגורם שנשא בפועל בתשלום עבור מניות תנובה, בין פסיקתו של הבורר שעסק בנושא ניר בנים לבין זו של זליגמן. הבורר קבע, כי "העובדה כי החברים, יצרני החלב, הם שנשאו בפועל בעלויות שהיו כרוכות בגין החיוב ב'הון מניות תנובה', כלל אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים". לעומת זאת, פסק דינו של זליגמן שזור לכל אורכו בקביעה כי "הרפתנים לא שילמו מכיסם עבור מניות אלה".
עמית קובע, כי קביעה זו של זליגמן - בטעות יסודה: "פשיטא בעיני שהרפתנים הם שנשאו מכיסם עבור ההשתתפות בהון מניות תנובה".
עמית קובע, כי הרפתנים שילמו מכספם עבור ההשתתפות בהון מניות תנובה, בדרך של ניכוי מהתמורה המגיעה להם עבור החלב, כל רפתן בהתאם לכמות התוצרת ששיווק; הרפתנים נשאו בנטל המס עבור הון מניות תנובה והחיוב בגין השתתפותם בו לא הוכר כהוצאה.
גביית ההשתתפות בהון מניות תנובה הופיעה אומנם בספרי האגודה תחת הכותרת "הון האגודה", אך במקביל חויב וזוכה כרטיסו האישי של רפתן ורפתן. הזכויות במכסת החלב היו שייכות מאז ומתמיד לרפתנים, אך גם בהנחה שהיו שייכות לאגודה, אין בכך כדי להקנות לה זכות בהכנסות הרפתנים וביחידות ההשתתפות בתנובה שנרכשו מכספי התמורה שהועברה לרפתנים עבור תוצרתם.
עמית מדגיש: "יחידות ההשתתפות בתנובה נצברו לזכות האגודה לא בשל עצם חברותה בתנובה ויחסיה עם תנובה, אלא כפועל יוצא של כמות החלב ששווקה על-ידי הרפתנים. לכן, דעתי כדעת הבורר, כי האגודה שימשה מעין 'צינור' בינם לבין תנובה, כאשר האגודה מעבירה ליצרני החלב את כל הסכום ששולם על-ידי תנובה עבור תוצרת החלב, בניכוי ההוצאות והחיובים של תנובה ובניכוי הוצאות האגודה".
"התוצאה של החלטת הרשם אינה צודקת"
לדברי עמית, האגודה השיתופית אכן מבוססת על עקרונות חברתיים של קואופרציה ועזרה הדדית. ברם, אין פירוש הדבר טשטוש הגבולות בין רכוש האגודה לרכוש היחיד, ואין בעקרונות הקואופרציה כדי לשלול את זכותו של היחיד בקניינו הפרטי אותו צבר בזיעת אפו.
הוא מוסיף: "התוצאה של החלטת הרשם אינה צודקת. יחידות ההשתתפות בתנובה נרכשו והצטברו לאורך השנים, אך ורק בשל פרי עמלם ויגיע כפם של חברי האגודה ששיווקו תוצרתם דרך תנובה. אין נפקא מינה אם מדובר בבעל מטע או מגדל ירקות ששיווקו את פרי מטעיהם ושדותיהם, או רפתנים ששיווקו את תוצרת החלב של פרותיהם.
"ככל שבחלב עסקינן, הרפתן הוא שהשכים עם בוקר לחליבה, הוא שחילק מספוא ותחמיץ לפרותיו, הוא שבוסס בבוץ וברפש של הרפת מדי יום, הוא שעמד למראשותיה של הפרה ורדית בשעותיה הקשות ולעיתים אף הזעיק וטרינר לטפל בה, והוא שהשקיע אונו וזיעת אפו בכל העבודות הקשות הקשורות ברפת ובחליבת הפרות.
"איני רואה טעם טוב בגינו נשלול מהרפתן חלק מהתמורה לפרי עמלו ויגיע כפיו - אותו חלק שנצבר לזכותו לאורך השנים בדמות יחידות השתתפות בתנובה - ונעבירה לחברים אחרים שלא שחו גוום בעבודות הרפת. תוצאה זו אינה צודקת בעיני, בוודאי לא לגבי חברי אגודה שבחרו לחיות במסגרת של מושב, להבדיל מחברי אגודה במסגרת של קיבוץ".
עמית מדגיש, כי תוצאה זו לא תהיה זהה בהכרח בכל האגודות השיתופיות. "כל מקרה יש לבחון לגופו על-פי נסיבותיו, כל אגודה בהתאם לתקנונה, להסכמים בין חבריה, להחלטות האסיפה הכללית במהלך השנים, לרישומים בספרי האגודה ובכרטיסי החברים במהלך השנים ועוד".
בנוסף, מדגיש עמית, אין בפסק דין זה כדי לפתוח בהכרח החלטות שכבר נתקבלו באסיפות כלליות של אגודות אחרות לגבי חלוקת מניות תנובה בין החברים, או כדי לפגוע ב"מעשה עשוי" ככל שיחידות ההשתתפות בתנובה כבר נפדו ותמורתן חולקה. כל חלוקה שבוצעה וכל החלטה שכבר נתקבלה, יש לבחון לגופא על-רקע נסיבות קבלתה.
